הלילה הזה היה יכול להגמר ככל הלילות. לא היית שולח יד, לא הייתי שדודה לך לדקה מתוקה אחת. הייתי רק חולמת עליך במיטה. על איזשהוא מגע חם שהיה לנו פעם. הייתי אוכלת את עצמי מקנאה, בועטת במיטה ובוכה לתוך הכרית כקינה על ימים עברו.

 משהו קרה הערב. ספק זה היה האוכל, שאכלתי-יותר-מדי (למרות ששמרתי כל היום לקראתו), ספק זו ההסתגרות שהיתה לי כל היום והעיקשות שלי על שהערב יקרה, למרות שלא נראה לי שרצו בכך. היינו כולנו, שוב, כמו פעם. החוותי לעברך כמה חיוכים נוסטלגים, ומלבד זה הייתי אדישה.
אני לא רוצה לתת לזה הגדרה. אני מפחדת שאם אני אקרא לילד בשמו אני אפגע בעצמי. אני לא יכולה לומר שהתאהבתי בך. לא הפעם, לא שוב, ובטח שלא בחבר הכי טוב שלי. אולי עכשיו, כשאתה יודע מה אני מרגישה כביכול, כאילו התגברנו על זה. אבל לא באמת. אני אוהבת אותך. אבל אני לא מאוהבת בך.
אבל אני אוכלת את עצמי בקנאה ואתה כן שולט ברגשות שלי. אבל אני לא יכולה להיות מאוהבת. אני פשוט לא.

למה עשית את זה?

שלחת את ידך וקרבת אותי לחיקך. כמו פעם, אני שמעתי את דפיקות הלב שלך. הסתכלו עליי, אני לא יודעת אם באמת היה להם איכפת, אם באמת הם הבינו את האושר שבער בי. דקה אחת והרגשתי כל כך בטוחה. שלך. ואף-אחד לא יאמר אחרת.
 הלילה הזה נגמר אחרת. במקום לקונן על הקשר שלנו אני חזרתי עם ראש זקוף, כמו דמות אחרת לחלוטין. עם חיוך אמיתי על הפנים.
אבל עם בטחון על הפנים.

אני כל-כך לבד לאחרונה שזה כואב. אני כותבת את כל הדברים האלה כאן כי אין לי למי לספר אותם.
בחבר טוב אחד אני מאוהבת והאחר שבר לי את הלב. כמה מלודרמטי.

אבל... הבדידות הזאת באמת חונקת. 
ואיך אני אסביר את זה?

"למה לא הגעת לבית הספר?" "למה את לא קמה בבוקר?" "מה עובר עלייך?!"

אני לא יודעת.

אני כל-כך לא יודעת.

אבל אני לבד

אבל מי ישמע אותי

וכל-כך כל-כך רע לי.

ועדיין,

כמה אפשר לחכות לך?

אם בכלל