אז למה קשה כל כך לאהוב את עצמך?

מדי יום אני מסתכלת

במראה

לפחות חמש עד עשרים פעמים

לא במקרה

רק לפעמים

ככוח הרגל

להתלבש שיחמיא

שירצו שיחמיאו שירמזו על רצון

נדגיש את העיניים

עם העיפרון

ואז אני יפה

עוטה מסכת צבעים

(או שמא צביעות?)

אני כל-כך יפה

שאני קצת מתאהבת

בעצמי

-

למחרת

בבוקר עם המשקפיים

בלי בגדים

אני כל כך

איך אומר?

זה לא כיעור אלא יותר

פשוט אני

הדו-קוטביות

של כיעור ויופי

קצת כמו מריבה של זוג

מאוהב

אז איך אנחנו נאהב את עצמנו

שבבירור אנחנו מאוהבים כל-כך

וכשהיינו קטנים

לאהוב באמת

היה

מביך.