ישנה שעה בלילה

שאם לא ישנים

הגוף יתפרק

לשלל חלקים

זה קורה בדיוק

כשהלילה נגמר

והבוקר מתחיל

אין אור, ועוד קר

אין לזה שם

רציתי לקרוא לזה דיסוננס

זה קצת כמו הרגע

שהלב מרגיש כל כך חזק

אבל פועם כל כך חלש

שאני לא רואה בעיניים

זה הפער הזה

בין האור לחושך

מי שאני 

למי שאני שונאת

החלק האוהב שלי

שלעולם לא ישנא אף אדם

ולכן תמיד ישנא

את עצמי

אין לזה שם

רציתי לקרוא לזה דיסוננס

זה הצורך הכמה

חיבוק של אוהב

שאני אוכל לקבל

לא רק לתת מהלב

הוא פועם כבר חלש

וזה איבר חיוני

הנפש נשברת

הראש ריקני

(אין לזה שם

רציתי לקרוא לזה דיסוננס)

תאהב אותי

עוד לילה.

הפעם קצת שונה. אני בכיתי ברחוב. ובכיתי, והצפתי את כל המחשבות שהדחקתי כל כך עמוק. 

ולא היתה להן משמעות.

כי איך אפשר לאהוב בן אדם כשאהבה שלך מתבססת על מה שהיה לכם? זה לחיות בעבר

ואיך אפשר לנתק קשר כל-כך עמוק, וכל-כך בקלות!

ואיך אפשר להכניס אנשים חדשים ככה, כשאתה חי כל כך מאחור

ואתה רוצה להתקדם?

אני רוצה להיות מבוגרת?

אני רוצה לחיות?

כרגע אני ממש לא רעבה

או אפילו רוצה

דיאט קולה.

לילה

ורק את, הגבוהה במעלות

רוקדת את ריקוד האשמה

מנצחת על תזמורת המחשבות האסורות

אבל דורכת

עם נעלי מסמר כבדות

על אותה אדמה שהרגע

שתלת בה פרחים