2015
בני אדם
אנחנו
לא יותר מזה

נכנסתי לאמבט חם, רגל לאחר רגל. החום צרב, אבל התעלמתי ממנו כתמיד. 

כשאני מדמיינת אמבט חם אני מריחה ברוחי ריחות ארומתרפיים, קצף לבנבן שאופף את שולי האמבט – אולי אפילו נר או שניים. אך האמבט הזה היה ריק, חיוור, ללא ריח. התיישבתי אל תוך הלובן של האמבט שלי והבטתי בתקרה. הכל לבן, חיוור, חסר תחושה.
הבטתי בגופי העירום דרך המים. אדוות קלות עיוותו אותו מעט. היה משהו מאד נעים בחוצץ החדש – לשעה קלה היו שתי יישויות – אני וגופי. שניהם נמצאים כעת בשני עולמות שונים. אני בעולם היבש, החושב, החי בעוד הוא צף לו ללא תכלית בתוך עולם רטוב, מרגיש, פאסיבי. הכוח הזה שניתן לי לראשונה העיר בי אושר גדול. לא עוד נשמה הנשלטת על ידי גופה אלא אישיות חזקה עם נוכחות עם ראש על הכתפיים.

"את מצחיקה אותי." היא אמרה מבעד לקפה.
"אני תמיד מצחיקה," סיננתי. היא צחקה. "לא, באמת, זו בעיה. אני לא יכולה לקחת שום דבר ברצינות"
היא הרימה את מבטה, ובבת אחת רעפי התקרה הפכו למעניינים ממני.
"תגידי לי את האמת," היססתי. "את נהנית להיות חברה שלי?"
היא התיקה את מבטה לקפה. "נהנית?"
הנהנתי.
"בשביל להנות הולכים לתאטרון," היא זייפה חיוך.
"לא ענית על השאלה."
"אני חברה שלך. מה פתאם השאלה הזאת!"
"פשוט... אני לא מקרה סיעודי"

בפעם הראשונה שהייתי בכותל ביקשתי להיות מלכת הממתקים. אמא כתבה את בקשתי בפתק צהוב ואני הכנסתי לאבני הכותל טוב טוב, שאלוהים יידע. ראיתי את עצמי עם כתר מוזהב ואינספור סוכריות חגות סביבי. היה זה חלום על אוטופיה מתוקה.
בפעם השניה בכותל  בקשתי שדור יאהב אותי. המשאלה הזו נכתבה על פתק ישן שמצאתי בתיק בית ספר. רציתי שהוא ירגיש רגשות, שיחווה את אותם פרפרים שאני חוויתי כשראיתי אותו במקרה ברחוב. כדי שיום אחד הפרפרים שלי והפרפרים שלו יתעופפו יחדיו. רציתי לדעת שאפשר להרגיש אליי דברים.
בפעם השלישית שלי בכותל ביקשתי שלום. כתבתי את החלום על חתיכת דפדפת מהמחברת שלי. עכשיו הכתב שלי כבר היה יפה. האמנתי בטוב של בני האדם. ידעתי שאפשר אחרת. התנהגות היא פועל יוצא של בחירות של אנשים עושים. לא האמנתי והאמנתי באלוהים בעת ובעונה אחת. האמנתי שאלוהים הוא האדם - אך אם כך הדבר, מי יענה למשאלתי?
בפעם הרביעית בכותל לא הנחתי פתק כלל. "אני לא צריכה דבר, וגם אם כן, אשיגו בעצמי. בין כה וכה אין קול ואין קורא לכתובים אלו". עזבתי את הרחבה עם הגב לכותל.
בפעם החמישית באתי עם משאלה. כתבתיה על נייר צהוב ממחברת היומן התורנית שלי. נגשתי אל האבן המלאה קשקשי נייר. ליטפתי אותה, היא כבר החליקה מרוב תחנונים. הנחתי את ראשי ומלמלתי קריאה לעזרה. לאחר כדקה הרמתי את מבטי וחיפשתי נקיק בו אוכל להניח את תפילתי. עצמתי את עיני ואמרתי בקול חלש,  "להיות בריאה".