כשהשארת מאחורייך

שביל דמים,

עבר אפל

שלל שלדים בתוך ארון

המחשבות שבראשך...

נתת לעצמך ולו לרגע

לנשום עמוק

חזק

לצלול לתוך המים

לפקוח את העיניים

הן שורפות

אך פיכחות,

ואת

בוכה ולא נושמת

כמו נדמה הכל נסגר

אין שום סדק, 

קרן אור

מי יציל אותך עכשיו

אך גב רחב מאחוריך

אוהב תומך ומחבק

והנה כבר פקחת עיניים

ליום חדש, ליום אחר

הפעם את נשארת

בפעם הראשונה

מתמודדת עם ארבע השנים

האחרונות

בהבנה

שבוע, חודש אף חודשיים

הפסקה מהחיים

זוהי שעתך כאן

אביגיל,

להתחיל 

מההתחלה.

בחיי 

שמעודי

לא רציתי לפגוע

באף אחד

או אחת

בחיי

שמעודי

לא זממתי לרוע

לאף אחד

או אחת

בחיי

שמעודי

לא שיקרתי 

סתם,

שיקרתי.

אבל רק

כי האמת

כאבה מדי

בשבילכם.

זה לא נרקיסיזם.

זה רק

בדידות

ובחיי

שמעודי

לא הארכתי לכם דרך

הפכתי את הכל לקל

גם כשהתרסקתי

טבעתי

ומתּי

אפילו הקבר

כבר חפרתי

ומה לכם נותר?

להתאבל אודות דמותי?

אגב,

אני חושבת

שכבר כתבתי

קינת מותי

אל דאגה

גם בזאת

טיפלתי.

נשארה לכם

העצבות.

בחיי,

זה לא נרקיסיזם.

זה באמת

רק

בדידות.