כשאתה נוסע הרבה, אתה מרגיש שאתה מכיר את הנוף מצוין. כמעט טוב יותר מהטבע עצמו. אתה חושב הרבה ותוהה הרבה, כשאתה נוסע הרבה.
יש משהו בנסיעות שגורם למחשבה להיות צלולה יותר - תובנתית יותר, איכותית יותר. אולי זו השמש, אולי זה הנוף, אולי זאת המוסיקה האהובה שמתנגנת באוזניים. אולי כולם יחד.
מחשבות נסיעה שוות למחשבות מקלחת.
וגם בנושא הזה עדיין לא ברור למה או איך המקלחת היא אחד מהמקומות עם הכי הרבה השראה.
-
יש ימים שאני מתגעגעת לכאב הזה, שהכיל אותי. שהיה למי לכתוב, על מי לבכות, למה לקום בבוקר. ולו רק בשביל חיוך חסר משמעות. אחד כמו שאת היית שולח אליי, עם המבט העמוק הזה שהבטת בי. והיום זה כבר לא ככה. היום אתה רחוק, שונה, אחר. האהבה שלי אליך לעולם לא תגמר, כי אני כל-כך אוהבת אותך. נכון, אני גם כל-כך אוהבת הרבה אנשים, אבל אותך במיוחד. האהבה שלי אליך כל-כך טעונה וכל-כך חקוקה בי. והכאב הזה, שרדף אותי במשך שנתיים מהחיים, ששרף לי את הקרביים ושבר לי את הלב, נעלם כלא היה, כשכל מה שהוא מתיראחריו זו צללית ריקה, מכילה כמו-רגשות וכמו-תחושות. כמו-רצון לכמו-כמוך, או... אולי לא אתה כלל, אלא למה שהיית עבורי.
אבל העולם לא עובד ככה. אני לא יכולה להרגיש משהו שאני לא, לראות משהו שלא שם ולחוש משהו לא קיים.
אבל הכאב הזה כל-כך חסר.
-
לפעמים אני מביטה אל תוך עיניי זרים. אני בדרך-כלל לא מכירה אותם; רחבים, צרים, ארוכים, קצרים, בהירים, כהים. אני לפעמים יודעת לאן הם הולכים, לפעמים לא. לפעמים הם מגיעים בקבוצה. תמיד אפשר לראות את המנהיג ההו-כה מצחיק שלהם, העם הפאסון והכריזמה. אבל כולם יודעים בלב-ליבם שהוא הכי חסר בטחון מכולם.
לפעמים, הם באים בזוגות. ואז, אני מוצאת את עצמי מפענחת את הקשר שלהם תוך כדי התייחסות למבטים ושפת גוף. זה מפתיע כמה שזה קל. וביניהם סיפור שלם, כל אחד עם משפחתו (או לא,) עבודתו (או לא,) ועולמו (או לא). הכל בתוך שניות מספר.
אבל לפעמים הם באים ביחידים. ארבע יחידות של בני אדם יושבים בספסל מרובע, בדרכם לאי-שם. וכשהם לבד, כל אחד לעצמו למחשבותיו - האחד עם מוסיקה, השני מחבק את התיק, השלישית בוהה באוויר ואני, הכותבת, מזדהה איתם במין עצב מר שרק זרים יחידים מסוגלים. מעין שותפות בדידות זמנית שגורמת לכולם לחשוב על עולם טוב יותר, אך בפועל נזכרים בכל הדברים שהיו צריכים לעשות ולא הספיקו או ששכחו להתקשר הביתה, ואז הם מוציאים לפתע את המכשיר הנייד ומתקשרים, ואז אני מגלה שהקול שעיצבתי להם בראשי שונה לחלוטין מהמציאות. לפעמים, הם חושבים מחשבות כל-כך טהורות ותובנתיות, או נזכרים בזכרון מתוק, ועולה לפתע חיוך על שפתם.
ואז מגיעה התחנה שלי. אנחנו מחליפים מבטעם שרק ארבעתנו מסוגלים להבין - מבט ספק מקנא, ספק מפרגן וספק מזדהה. הם עוקבים אחרי בעיניהם הגדולות ואני מביטה בהם. ובמעין מחוות פרידה שקטה, אני יורדת מהרכבת, משאירה את זרי הספסל שלי מאחוריי, יחד עם רכבת מלאה בקרונות דו קומותיים של עשרות ספסלים מרובעים, שעל כל מושב יושב עולם משלו.
-
מאסתי ברכבות.