אני לא מאמינה שאני שוב פעם פה, כבר בפעם הרביעית (אפילו החמישית, אם מחשיבים גם את הבלוג הקודם). אם זה ממש מעניין, אפשר להציץ
(2009  2008  2007 )

בקיצור. 2010, לא יאומן שהשנה הזו נגמרה. מדהים מה שהזמן אורב לנו; אני מסתכלת עליי לפני שנה ונזכרת בנימה כה נוסטלגית, הרי אני גדולה רק בשנה. ואם ככה אני מרגישה עכשיו, מי יודע מה יהיה עוד שנה.

ומה לומר על שנת 2010?

התאהבתי, בכיתי, התרגשתי, התבגרתי. הייתי בפולין, הדרכתי, הכרתי מלא אנשים חדשים, למדתי על עצמי, על אהבה, על בני אדם. שאלתי שאלות שלא העזתי לשאול ועדין לא נתתי להן תשובה;

והנה אני נצבת מול שנת 2011, שמי-יודע-מה תארוב לי בדרכה. וכל אם דרך שאליה אקלע, אוכל בלב שלם ללכת לאחר המוסר שלי.

אז נמשיך בסיכום ההו-כה מסורתי שלי .

ינואר

 - התאהבתי בשלישית. אני חושבת שזה הדבר הכי מרכזי, אם לא היחיד שהיה משמעותי באותו חודש.

 - היה זה חודש המח"ץ!

פברואר

 - שבוע הפקות ופורים. מלבד זה, לא היה משהו מיוחד שניתן לתעדו באופן כזה. מה שכן, נזכרתי, שהיה החלוץ לפורימון ושום דבר לא יכל להעשות, כן שירד גשם במשך כל ההכנות.

 - אה, גם ראינו את החותם. הצגה מצוינת!

מרץ

 - פורימון!

 - טיול פסח י'. שווה ולו רק בשביל הדג נחש. סתם, היה ממש טוב, בערך, בסוף

 - טיול פסח ו'. היום בו הבנתי שאני מדריכה

- מצרים. ואז כל הדיזאסטר שקרה לאר מכן עם הקבוצה והסמינר... הכל נראה כל-כך רחוק

אפריל

 - טיול שנתי! היה כיף

 - סמינר מועצות קינים - "תגידו, עפולה, זה בצפון נכון?!"

מאי

 - 1 במאי!

- לילבן עם חניכים. אמא'לה. היה מדהים

- השבי-עות! היה מטורף

- בגרות ראשונה! איזה לחץ. (100. חהה)

יוני

- המסיבה הנוראית לווניקים.

- סוף שנה... מי היה מאמין?!

- בגרויות בהיסטוריה ולשון. נצחתי את העולם, 86 ו88.

- אעלק ברמן במד"צים.

יולי

- קייצת ו! ואו, ה3 שבועות הכי מדהימים בחיים שלי. המחנה, הכל...

- מחנה הנהגה-אחות. כיף כיף כיף כיף פשוט כיף

אוגוסט

- אני לא מאמינה. ערב פדידה לאילנית. מי ידע שהיום הזה יגיע

- יוון. היה כיף

- סמינר כוונות הבוגרת 2010. מוזר כל-כך.

- אני מדריכה ח'!!!!!111111

- ביקור ראשון בעקרון

- פעולת פולין ראשונה. איזו התרגשות...

ספטמבר

- "כיתה י"א. אין מצב"

- סמינר לוחמי הגטאות. אין מצב שאנחנו טסים. איזה מוזר.

אוקטובר

- עברתי לי"א1! מזל טוב לי

- סוויט סיקסטין; החברים לא אכזבו, למרות הכל

- חודש רבין; חוק הנאמנות, שיעורי חברה וכד'

נובמבר

- ..חג המעלות.. את הלילה הזה תזכרו מכל הלילות! היה מצוין

- נשף החורף שהרמנו. היה מעלף

- סמינר אוטובוס! איזה הזוי.

- תדרוך קב"ט, זה עוד מעט פה.

דצמבר

- המסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער, שואה וגבורה. פשוט... פשוט כל-כך מדהים. השבוע הכי טוב בעולם.

- איחש פישר ואשכבה. איזו הצגה מצוינת...

- פיינטבול עם חניכים. היה כיף.

- נשיאות בפעם הראשונה. שלום, התחלתי לשנות את העולם.

וכאן זה נגמר.

יש לי הערה. אמנם כתבתי מעט דברים בכל חודש, אבל קרו כל כך הרבה דברים נוספים שיומן לא יכול להכין. שנה כל-כך קשה, כל-כך מחשלת.

אני כל-כך חיה את החיים שלי עכשיו.

עכשיו, בוא נראה מה היו המטרות שלי.

מטרותיי ל2010:

1. לעבור את הבגרויות בשלום. DONE

2. להצליח לקיים חיים מגשימים באמת? מתקרבת לזה, בקרוב בחווה. סתם חח.

3. לקיים קבוצה באמת! כתבתי את זה על סנופקין או הקבוצת ווניקים? אני מאמינה שעל שניהם; טוב, סנופקין התפרקו וגם הקבוצת ווניקים לא החזיקה מעמד. אבל הצלחתי להחזיק אותם הרבה זמן. זה היה קשה.

4. ממ. בהצלחה במה שאני רוצה?... ירדתי 8 ק"ג. רק עוד 5, ואני מרוצה.

ועכשיו? מטרותיי ל2011:

1. להקים גרעין מושלם!

2. למש"צ

3. לביים הפקה!

4. לסיים גם השנה את הבגרויות בשלום.

5. לרמות את עצמי כמה שפחות.

6. להיות מאושרת. באמת

7. 5 ק"ג, ביי.

8. דיאלוג מוצלחח!$!

הן קצת שטחיות. נכון. אבל יש כמה שאולי עדיף שאני לא אשים אותן כאן.

הן יושבות לי על הלב ומנחות אותי לכל מקום שאלך :)

בקיצור,

שתהיה לנו שנה נהדרת

אל תשכחו שזה רק אתם שעושים אותה מה שהיא.

"לנשום עמוק, להרגע, ולאהוב ללא גבולות"

לאחרונה אני מוצאת עצמי בין רכבת לרכבת, בין ספסל לספסל, בין שני עולמות כה שונים שמכילים את השלם.
זה בהתחלה היה נחמד, אפילו נחמד עד מאד; חיי הזוהר ההו-כה רחוקים הפכו להיות החיים שלי, אך לאט -לאט הרגשתי את זה משתלט עלי.תכן שהדב

הופך לעומס, לא לנטל. 
ואז נאמר, "דברים גדולים לכדי בריחה מעצמך". ייתכן שכך הדבר, בעצם, בוודאי שכך הדבר.
לאחר הטהרות, אין יותר טוב מלנסוע, לנסוע רחוק מהבית.  להתמכר לעולם אחר, גדול יותר, משמעותי יותר. ספק, משמעות גדולה לחיי הדלים.

ואז, לאחר כל הרעשים, העשן, הכרטיסים, הכסף וההודעות הממוחשבות... אני מגיעה הביתה. לפעמים עם זרועות פתוחות ולפעמים בלית ברירה.

אני לבד אז. עם עצמי

בלי זוהר נוצץ ומשלה, איזו הילה זוהרת של טוב בעולם תפל; בלי איזושהי מהפכה גדולה על כתפי. 
רק אני, השיער, המשקפיים והמשא שאני נושאת עליי. ואז, אז אני משתדעת.

ואז האמת מגיעה;

בלי שותפים, בלי חיבוקים

ובעיקר בעיקר

בלי אהבה.

אירוני יהיה לומר שאין בי מספיק מקום להכיל דברים בחיי.