יש תקופות שקל יותר להעלם. להעלם מפני כולם. אתה לא יוצא עם חברים, אתה לא אוכל ארוחת ערב עם המשפחה. אבל בעיקר אתה נעלם גם כלפי עצמך. אתה לא מרשה לעצמך לחשוב, כי אתה יודע שברגע שתעשה את זה, אתה תפגוש את האויב המוחלט שלך - אתה. 

אני טיפוס של אנשים. אני באמת כזה. אני נהנת הרבה יותר ללמוד עם אנשים, לקרוא עם אנשים, לדבר, לכתוב, ליצור. אבל לצפות בטלויזיה תמיד נראה לי מבוזבז. או להיות במחשב. כי חברת אנשים, שאוהבים אותך, זה בראש סדר העדיפויות. לעומת זאת, מחשב או טלויזיה, נכנסים תחת קטגורית "התייחדות עצמית" - או כפי שציינתי לעיל, היעלמות.

בתקופות שאני נעלמת, אני מנסה בעצם לומר, אני צופה בטלויזיה, או במחשב. מסננת כל שיחה נכנסת בלי סיבה ממשית, רק כדי לסרב להכיר ביישות שהיא אני. לנסות דרך שתי הדרכים-לא-דרכים האלה, לבנות לכולם מישהי שיקרית, מצחיקה, טובה יותר, אחת שכתסיים את הבגרות באנגלית, יהיה לה עם מי לעמוד בשער או לחזור הביתה.

אבל אז, כאשר אני מגיעה הביתה, אני מגלה שאני לא הבן-אדם הזה, שאני רק מתיימרת להיות. כי עמדתי לבד בשער, וכי אני לא כזאת בן אדם טוב וכי אני גם לא כזאת מצחיקה. בעיקר שיקרית. ואז מגיעה המראה. מראה שמשקפת לי את כל מה שאני מנסה להכחיש. 

אני מקבלת סחרחורת, כאב-ראש, מיגרנה. אולי נותנת לעצמי סטירת לחי או אולי שורטת את עצמי קצת, כדי להרגיש שזה לא איזשהו חלום בלהות על מלחמה, כפי שחלמתי אמש. לפעמים בוכה קצת, אבל רק לפעמים. 

אז אני נשכבת בתוך המיטה ומכבה את האור. מזמינה בכבלים פרק ועוד פרק ועוד פרק, עד שמגיע כבר אמצע הלילה, וכולם כבר ישנים. אז אני נזכרת להרדם גם אני, למרות שזה הרגע ממנו אני חרדה לרוב - שהמחר יגיע, ואצטרך לעבור עוד יום של העמדות פנים. 

פתאם אני מקבלת הודעה. במשך שלושה ימים ביקשתי לבטל, לדחות, להתעלם. אבל רק ההודעה הזאת הזכירה לי את הפער בין כל מה שהתיימרת לייצג, לבין הבן-אדם שאני.

עד לפני שעה קלה הייתי אדם קצת יותר מחייך. היתה לי דווקא תקופה טובה, תקופה שביקשתי לתקן את האדם שאני- להיות אדם טוב יותר, גדול יותר, אמיתי יותר. אולי בין הטוב לאמיתיות נפלתי בגודל ולא הצלחתי מלא אותו. כנראה שלא סיפרתי באמת, לא הייתי כזו אמתית.

כי נראה שהרחקתי פשוט כמשמעו את כל מי שאי-פעם אולי היה מוכן להיות כאן לצידי.

מזל שיש את הגלגל ההצלה הזה כאן, כי כמעט כל מה שכתבתי נמחק, וזה גרם לי להבין משהו נורא.

אני במצוקה.

אבל אין לי שום גלגל הצלה כזה, 

עכשיו

שאני יכולה פשוט לבקש ממנו

לעזור לי.

(זה נכון.

החברה היום באמת מעכבת את האדם)