האמונם?
ישנם מחשבות שונים במוחי לאחרונה, לא שאני מתלוננת. תמיד נחמד לדעת שיש לי מוח אבל למה אני מקדישה זמן דווקא על המחשבות האלה? כאילו. מבין כל-המחשבות-שבעולם-אני-חושבת-על...
זה קרה לפני שנתיים ובערך...8 חודשים. יצאתי עם דנה (ויי, מעניין אם היא עדיין חייה). זה הייה עוד התקופה שהייתי מתולתלת וגשר ניראה לי, גיל 14-קורה- התמסטלתי ופגשתי בחור מאוד נאה והתחלתי לדבר איתו. או שהוא איתי לא זוכרת. באותה התקופה חשבתי שהוא בן 16?. מתברר שהוא כבר "בילה" בצבא. ואז אמרתי "אה פוחוי".בכל זאת, התכתבנו באיי סי ויומיים אחרי (10.10.2005) נפגשנו באיזה ביצפר בערב ואיכשהו מצאתי את עצמי מתנשקת איתו.
ומאותו יום מתברר שאנחנו ביחד. זה נחמד דווקא לא להכיר מישהו להתחיל לצאת איתו ואז(!@#!). הוא תמיד הייה מדבר הרבה. חשבתי תמיד שזה לא יחזיק מעמד יותר משבוע, אבל לאט לאט עבר חודש ועוד חודש ועוד חודש?. וגדלתי עם הבחור. בקיצור. השתנתי הרבה מאז (וואלה ניהייתי כוסית, ו-!#$! גדל לי התחת!! חה!).
היינו יחד כשנתיים, בהם נפגשנו מדי יום, ובסה"כ למרות שלא מצאתי בוא אף תכונה טובה, התחלתי להתרגל למראה שלו, וחשבתי שאהבתי אותו. והפרידה הגיעה דווקא מהצד שלי. המשבר הגדול הגיע לפני כשמונה חודשים וקצת. שבוע לפני הפרידה או שבועיים. היינו רבים כ-ל שנייה. זה הייה בלתי ניסבל. הוא תמיד כעס עליי משום סיבה. ותמיד חשב על עצמו. הוא הייה מתקשר אליי רק כשהייה צריך משהו.
ואז הגיע הרגע שאמרתי "טוב טוב חלאס תפס תחת". וסיננתי אותו במשך שבוע. (כן כן מאוד בוגר). והתחלתי להכיר את דני (אהובי להווה, לעתיד). בהתחלה חשבתי שאני יהייה איתו סתם כי לא הייתי עם אף אחד אחר במשך שנתיים שלמות!! *מתפקאת*..*להתעלם* דני כבש אותי מהרגע הראשון שהכרנו. אני אוהבת כאלה גברים ששלוטים בכולם ונראים מעולה ומחוץ לשכבה הבריונית יש לו רגשות כמעט כמו שאצלי.(ולי? אין ממש רגשות, טוב פה ושם בקטנה).
הפרידה הייתה קשה. לא הייה לי דרך לעזוב אותו חוץ מהדרך היחידה... לנתק את הקשר. ידעתי שאם נמשיך להיות בקשר, מרוב שאני כ''כ רגילה אליו הייתי חוזרת אליו.( כאילו, הוא אליי). הייו רגעים שרציתי להשבר (כןכשהייהלוכסף) מקרים נדרים מאוד כשנשמתי עמוק ואמרתי לעצמי 'יאלה נו חלאס ניגמר מיצינו!' ובמהרה הפסקתי לדבר איתו, תוך השלמה עם כך שזה נגמר לתמיד.
ובקיצור, עבר המון זמן מאז. ודווקא היום עברו בי המחשבות האלה של היסוריי מצפון. אם הוא חיי, מת, גוסס, או סתם מסטול. אני לא אומרת שחלילה ארצה לחזור אליו. אבל אני מרגישה נורא שבתור ידיד, או סתם מישהו שאני מכירה. ניתקנו ת'קשר. אני לא יכולה להסביר את עצמי. יצאנו שנתיים שלמות שראיתי\שמעתי\נגעתי\וכאלה ובום!! the end? i mean...למה לעזזל אי אפשר להשאר ידידים. סתם להפגש לשבת על סיגריה ולהעביר חווית.
למה אנחנו כמו שני ילדים קטנים פאקינג 'ברוגז'? פאקינג אינפטיליות?. למה באמת פאקינג אכפת לי!$!@#$@#!%?R@#% טוב זה רגש שיעבור לי תוך דקות ספורות. אבל, אם אתה עדיין חיי וקורא כאן (חח?) ומסכים איתי שזה ממש ילדותי לא לשמור על קשר אז אחלה בחלה :). ואם אתה מת.. אז.. משתתפת בצערך. שלא תדע עוד צער ואשתדל למצוא היכן אתה נימצא.וזה לא מצחיק.
זהו פרקתי את מחשבותי. עכשיו אני אלך להקיא.
שלכם... הסקסית עם התחת שגדל :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
DancElla
