מריר. 60% מוצק.

נתחיל בתיאור ויזואלי פשוט: אבא יושב בסלון, הגב כפוף מעט לפנים, ומבט של ריכוז בעיניו. אמא בחדר הסמוך, מנסה לקרוא ספר שדפיו הצהיבו כבר לפני שנים. קלאסיקה מודרנית.  

האפקט הרגשי יתחיל לפעול רק כשנתחיל לשנות את זווית הראייה שלנו. אנחנו עומדים כרגע ליד הדלת. נזוז מעט קדימה ונפנה את מבטנו שמאלה אל עבר המרקע המרצד. הצבעים הדהויים מרכיבים את תמונת המציאות של שנת 1981. עשרים ושש שנים לאחור.
חתונה התקיימה באותו ערב (היסטורי, מהרבה בחינות) ואבא כמו מהופנט, עוקב אחרי שורת החברים שעוברת בטור בכדי לברך את הזוג המאושר. הם ליוו אותו עוד מימי התיכון, והם היו אלו שדחקו בו לגשת אל הבחורה שישבה בקצה הרחוק של האוטובוס וקראה בספר שלפי הביקורות האחרונות עוד ייחשב לקלאסיקה.
פניהם ושמותיהם צורבים את זכרונו של אבא בעצב טהור, כאשר הם ניגשים למצלמה ומברכים בתורות על מזלו הטוב ועל עתיד מאושר ביחד. בזיכרון אחר, הידיים שכעת מחזיקות בכוסות שמפנייה צלולה ומונפות אל על, לוחצות חזק על פצעיהם הפתוחים של הנופלים לצידם. המלחמה של השנה החדשה תגבה כמעט את חיי כולם. שנים רבות עוד יחלפו עד שאבא ייתן לה לחבוש את הזיכרונות המדממים.  

ניתן לזמן לרוץ שנייה אחת קדימה.
דמעה בודדת מפלחת את לחיו.

ניקח כמה צעדים אחורה וניגש אל החדר הסמוך.
פעם הוא עוד שימש כחדר עבודתה, וחלק מדפי השרטוט עדיין דחוסים בארונית ללא סדר מובהק. היא שוכבת על המיטה וידיה מרפרפות על העמודים במין יראת כבוד שנרכשת לספרים שמייצגים הרבה יותר מרצף המילים שכתובות בהם. מיקוד המבט עובר אל מעל לדפים, אל הנער הביישן שלא מפסיק להתבונן בה מהרגע שעלתה לאוטובוס.
היא מנסה לגשש אחרי פתח נסתר שיהיה מוכן לקבל אותה לתוכו. משם, היא בטוחה, תוכל להידחק אל תוך הווייתו ולהרגיע את הפחד מהבדידות שמענה אותו בצווחות מחרישות אוזן.  

הוא קם ומתקרב אליה, והצעד הראשון גדול עד כדי גיחוך. כאילו ההחלטיות שאפפה את מוחו (מוזנת בעידודי חבריו) השכיחה ממנו את כל נורמות הנימוס. כל צעד שבא אחריו כמו הכפיל את קצב פעימות ליבה. קשר העיניים נשמר בקפידה, כי אם יינתק, ברור לצופים שההססנות תשוב ותכבוש את הגשר הרעוע שמחבר בין שני הלבבות.

למילים שנאמרו לאחר מכן לא הייתה משמעות אמיתית, כי את העתיד המשותף כבר לא היה ניתן לנתק.  

ולא משנה כמה זמן נריץ את הזמן קדימה, התמונה תישאר קפואה - מנגנון ההדחקה הבלתי שביר לא נותן למודעות להתקרב אל השנים שאחרי המלחמה - אל ההפצרות והדחיות, אל ניסיונות המגע והאדישות המרה שכנגדה.  

כמה חדרים משם, אני מתיישב אל שולחן הכתיבה.
מנחה אתכם במסע מודרך אל תוך תמונות מהאלבום המשפחתי.