12/2007
הוציאוני להורג!
[חוסר היכולת להתמודד עם הנוכחות התמידית שלו בעברי, מכריע אותי לבסוף.]
אני תופס אותו בזרועו ומתחיל לגרור אותו בדרך הארוכה אל כיכר העיר.
הוא צעיר ממני בחמש שנים לערך, וקורא לעזרה. בטח הוא חושב עכשיו על מי שהיית אז (ועל מי שתמיד תהיי) - אהבתו הראשונה. שמך ריחף מעל אינספור מכתבים שהוא כתב לך בכתב יד נקי על דף לבן, כמעט כולם כונסו לצורת כדור על כל משיכת עט מיותרת. פתטי, מלודרמטי, ילד עם מבט חולמני הופך למפוחד הופך לנואש. ילד מאוהב שלא הספיק להיאנח תחת כובד האכזבה - תכף ייסקל בעלבונות בידי ההמון המשולהב על לא עוול בכפו. הוא מרים ראשו אלי והבעתה הפתאומית שאחזה בו למראה פני מרעידה את גוו.
"אתה יודע מי אני?" שאלתי.
הוא הנהן.
החלטתי לנסות ולהסביר לו בכך שאתמצת את השנים שעברו בראשי פרקים, אולי משהו מהם יגרום לו להפסיק להיאבק וללכת מרצונו הטוב. ובכל זאת, אמונתו העיוורת ביכולתו לשנות סדרי גורלות לא נתנה לו לנוח.
"דרכי, תשתנה גם אתה," הוא לא מפסיק לזעוק, "לווה אותי, ואולי נוכל להציל את עתיד שנינו!"
אבל איך אוכל להדריך אותו כאשר אני עוד לא מצאתי את אמיתותי שלי?
איך אוכל ללמדו את שאני יודע מבלי להעביר אותו (ואותי איתו) דרך ייסורי העבר?
אנחנו מתקרבים. נהמות ההמון קורעות את האוויר מסביבנו ואני מהדק אחיזה ומגביר מהירות. אנחנו נכנסים ביניהם, לועגים ומבזים הם, ומקריאים בקול את מכתביו. לגלוג חוצב סלעים בקולם.
אני מפלס דרך אל המדרגות והוא נגרר אחריי. כנוע, צייתן.
רק ברגעים אלו אני אומד את הדימיון בינינו: בחיי, כמעט ולא השתניתי. אמנם תווי הפנים גסים יותר והעיניים כבו מזמן, אבל מלבד השינויים הטבעיים של ההתבגרות נשארנו אותו אדם. ההבדל ניכר בצלקות, החיצוניות והפנימיות. מזכרות מאירועים שבחלוף השנים נדחקו אל שולי התודעה.
התליין מעביר ידו בעדינות על מוט העץ, הדק הגרדום.
שנים רבות חלפו מאז זימן לו הגורל מוות סטרילי שכזה, וכבר מאיצה בו תאוות ההרג.
מתחת לסדין השחור שעל ראשו, הוא חודר על נשמות המתים-לעתיד. הוא מתמצא בכל בקשה אחרונה ובכל פרפורי האימה של השניות המועטות שנשארו לאותם נידונים. אין חלקה בודדת בנפש האדם שלא עקר ובחן עד שהבין לגמרי את תוכנה.
ראש הנער משתחל אל הלולאה הצרה, ועל צווארו מתחילים להופיע סימני חיכוך שיקובעו לאחר המוות.
הכרוז מקריא בקול את כתב האישום החמור, סעיפיו נעים בין "הונאה" (עצמית) עד ל"גרימת חבלה חמורה" (עצמית גם כן, ברגע אחד של חוסר אונים). גזר הדין - מוות בתליה, למען יראו וייראו.
הדלת הקטנה ברצפת העץ נפתחת בחריקה. שנינו נופלים אל ארבעים שניות של חרחורי גסיסה. את עומדת לא רחוק ומוחה דמעה.
בערך בחצי הדרך הגשומה בחזרה הרגשתי את האקדח ננעץ בגבי.
כרעתי על ברכיי ונאנחתי בהשלמה. אין דבר שאוכל לומר שישנה את החלטתו.
"אתה יודע מי אני?" שאל הקול.
ידעתי. רק לא יכולתי להאמין. אודה על האמת: עלה בי החשש שתהיי זאת את שתכוון את לוע המוות ללבי, מסיבות ברורות של נקמה באדם אחר שהוא לא אותו האיש שאהבת. זה שצנח אל מוות נורא. אמנם דומה אני בחזותי, אבל את ידעת להבחין בצלקות. פנימיות וחיצוניות.
מכוונת, סוחטת הדק, פוגעת.
רוכנת מעליי, מלטפת, נפרדת מזיכרונות.
נשימותיי האחרונות קפואות כשלו.
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
