את מתבוננת על הדאגה שלהם מלמעלה.
מחליטה.
תנועות רגליים גמישות עוקפות את המעקה מצידו העליון, ועד מהרה, כל איברייך דרוכים בצייתנות מצידו השני של המעקה.
קשה להסביר מה בדיוק רואות העיניים בסיטואציה מופלאה שכזו. אולי בגלל שאותן העיניים טסות במהירות המחשבה להשגיח על הצעדים ועל תנוחת הרגליים שיהיו חדות ומדויקות (הרי לא תרצי שתהיה מעידה לא מתוכננת שתגרום רק לרחמים עצמיים - כי איבדת את היכולת לשלוט בחייך, ולא היית מוכנה לאבד את היכולת לשלוט לפחות במותך). משם, המבט ימהר אל הידיים. לוודא אחיזה. מכאן, במסלול טבעי, אל הקרקע.
חלק מבאי עולם יציינו בפנינו שזהו האינסטינקט האנושי של הגוף - לשלוח פולסים חשמליים של אזהרה אל מודע שמסרב להקשיב.
הייתה בך כמעט ציפייה לבאות, לאנשי המדים הכחולים שאמורים לבוא עוד מעט ולדבר איתך מצידו הרחוק של הגג. מהקצה הרחוק של טווח השמיעה שלך - כך שבהתאמה מושלמת - גם דבריהם לא יתקרבו למרכז הכרתך.
ולמרות כל זאת, היית צריכה לגייס את הכוחות האדירים ביותר בשביל ללחום באותו אינסטינקט קדום של אזהרה. ונראה לנו, כצופים ומשגיחים על כל תזוזותייך, שהוא מתחיל לגבור עלייך, כי האחיזה שלך בברזלים הקרים מרוחות צפוניות הלכה והתהדקה עד שידייך כבר החלו לרעוד.
פנייך התעקשו לשמור על האיפוק.
ידעת שפנייך הן אלו שיתנו להם את נקודת הפתיחה שאנשי המדים הכחולים רוצים - חוסר הביטחון בביצוע וידיים מהודקות שלא יתנו לך לעזוב.
הם מתקרבים - את עוצרת נשימה.
הם מתקרבים - את מתייצבת נוקשה.
הם מתקרבים - היעצרו! התרחקו!
משהו לא מרגיש נכון.
את זאת לא ביקשת בימים של תכנון ובלילות של סחף השוטף אחריו את כל מצבורי המצוקות מן העבר. לפתע ההכרה פגעה בך. קצת כמו כדור אקדח תועה שפגע בגזע עץ ומנסה להרעיל אותו עם מצבורי העופרת שבו.
האם תקחי את שבריר ההזדמנות ותצללי דרך הרוח?
אני עומד בינות לכולם והמצלמה יציבה באופן מפתיע בידיים. הגעתי לכאן בין הראשונים ומאז לא הפסקתי לתעד את הטרגדיה ההולכת ונרקמת. צילומי סטילס עם סרטוני וידאו, כולם ממוקדים, מפוקסים על התנועות והבעות הפנים. מזוויות שונות אני יוצר תמונה תלת-מימדית אחת שבאופן מושלם תתאר את כרוניקת המוות.
האנשים שמסביבי חוככים ידיהם בהנאה, משלחים צעקות מזלזלות בדבר הרצון האנושי האובססיבי לתשומת לב. הם מביטים בך כאילו היית לוליינית בקרקס שנתלית על הטרפז עם שתי רגליה האחוריות. מנהל הזירה בכובעו הגדול ובשוט המתנפנף מכריז בקול מסתורי על העומד להתרחש. תיפוף עדין נשמע מהרמקולים ואור הזרקורים מכוון רק אלייך, מסמא אותך מלראות את ההמון.
זמן לעלות לבמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
