23.5.05
השני מימין מעדיף לצלוב את האמת בנקודה לא מוגדרת על הקיר החלק ממולו.
ההיכרות שלנו, השטחית, הייתה כזו ששנינו העדפנו לא לאפיין.
הסכמה בלתי כתובה על יחסי תן-וקח של רגשות ומחשבות, אהבות ושנאות והכל על בסיס תיאורי של תמונות חד-גוניות, כך שנוכל להבין יותר בבהירות את כאביו של השני ולהרגיש אותם כאילו קרו לנו, על כל הפרטים והשעות הניצבות שאחרי.
על כן, שמותינו נעשים שוליים בפני עוצמת הסיטואציה, שכוללת בתוכה את מהלכי הנפש והנהגות אוניברסליות של חיפוש אחר דרך.
מיטתו השנייה מימין לחלון לא הוזכרה רק בכדי לתת לו מעין כינוי לזרימת הסיפור ואיכותו, אלא בעיקר בכדי להציג את נסיבות היכרותנו המשונה. שכן לשוכב במיטה השנייה מימין ניתנה הזכות יקרת הערך של מבט לעבר הפארק הציבורי הממלא בתוכו את כל האנשים המכילים בתוכם את סם המרפא האמיתי למוכי זקנה. רצים, קוראים, נחים, אוהבים, רוקדים, אוכלים, משחקים, צוחקים, מחייכים, כותבים, משתזפים, מתפרקים, משתחררים, נרגעים, נושמים עמוק, ומנסים רק לשעה להשאיר את הסמכותיות והפורמליות מאחור. כל אלו ביחד וכל אחד לחוד גורמים לשוכני המבנה המתקלף לקוות לחזרתם הקרובה אל זרם החיים.
אך ממיטת חוליו, השני מימין לא הסיר את מבטו מאותה נקודה על הקיר המתקלף, שבינתיים הפכה להיות ייחודית ומיוחסת. לעבור מיטה הוא לא היה מוכן, על כך זכה למבטים הצוננים של שכניו לחדר ובני משפחתם. מבטי רחמים על בדידותו, שהפכה כרונית יותר מהכאבים המייסרים.
ואני נמשכתי לעקשנות הבלתי נסבלת שהכילה בתוכה את כל געגועי שלי. כאילו כל מה שנשאר לו בחיים הוא סירובו הבלתי מתפשר הזה, מתוכו הרוויח ביושר חלק מחיותו בחזרה, והמשאלה הכמוסה של בני משפחות החולים האחרים למותו המהיר רק נתנה לו את זריקות-הנגד לסמי שיכוך ההוויה.
21.1.06
השני מימין מאבד הכרה.
אני מתיישב על כיסא הפלסטיק לידו, הפגנתיות של הזדהות ואמפתיה למאבק המתמשך העומד להסתיים.
לא פעם הביע השני מימין את רצונו למות בשעת לילה מאוחרת, כך שכאשר העולם יתעורר משנתו - לא יבחין הוא בחסרונו, והמיטה הריקה תתמלא באחר, שמצוקתו תיגע בשרידי המצפון של בני אדם כלפי הבודדים שחיים ביניהם כרוחות בודדות שרק מחכות לקשר עין מקרי.
גופי נוטה מעט קדימה...
רעד רגעי אוחז בגווי כשגופו מתקער לפתע כלפי מעלה, כאילו מלאכי החבלה מנסים לעקור את ליבו מתוכו. פניו מתכווצים בעווית של כאב ותוך שניות גופו נוחת חזרה אל מיטת בית החולים בנשימה עמוקה של השלמה, של מוכנות (עד כמה שרק אפשר, כי הדבר האחרון שהשני מימין רצה הוא שהמוות יתפוס אותו בשנתו - לא מוכן).
בשניות ספורות אלו, האמונה (או היעדרה) על "העולם שאחרי" לא מטרידים כלל את המחשבה, כי הפחד מפרידה לא מתוכננת, הוא המכסה כליל את הרצון להאמין שאחרי הכל, השחרור מכאבי הגוף יהיה מוחלט, והשלווה מוחלטת גם כן.
המכשירים מתחילים לצרוח בעוצמה, ואור אדום שוטף את פני הרופאים השועטים לתוך החדר, דוחפים אותי אל מעבר לקשר העין ששמר עליי ועליו לאורך תקופה כל כך ארוכה.
המבט מושפל. יד חזקה נחה על כתפי, אוחזת בה במחוות נחמה. מילים ריקות על מיטב היכולת, ועל כך שבא זמנו.
כנראה חשב שאני נכדו של השני מימין. למעשה, לא הייתי בשבילו יותר מעובר אורח אקראי שאותו יכול היה לנצל בכדי להרגיש שיש בו תועלת למהלך חיי, למהלך חייו.
"אין שמחה שלא נובעת מהשלמת חיסרון הטבוע באדם".
צוואתו לחיים. מילים מרירות אחרונות שלמדתי להכיר ולבנות בעזרתן את המתקפה על הכשלונות הצורבים, כמו גם על השמחות הארעיות כאורך הזיכרון. תמיד להתכונן למתקפה. כי הקמת הביצורים היא המביאה עליך אויבים המוכנים למלחמה, משחרים לטרף שאותו יתלו בשער העיר כשלל. להרתיע את האכזבה המתקרבת מלהיכנס.
השני מימין ואני, מצביא ושולייתו במשחקי מלחמה.
גם המוות לא יוכל להפריד בינינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
