[בראייה מאוחרת, כל מילה ומילה לוקה בחסר]
צופה בהם, מרחוק, חמושה בידיעות הנצחיות על מושגי הטוב והרע.
מי ידע לומר מאווי ליבם? הם הופכים את פעולותייך לצפויות ואת תעוזותייך לטבעיות. וכאשר מהלך הפגיעה-הרתיעה כובל את מהלך חייך לעמוד הזירה, הם יזרקו את המגבת במחוות כניעה. לא מאמינים ביכולתך למוטט את המוות מרגליו האיתנות - פנייך המצולקות מעידות בך.
עקבת, כמעט כבדרך אגב, אחרי דמות המגבת ספוגת הזיעה והדם שנפלה ללא-קול בין הסיבובים ה-17 וה-18 לחייך. לקח זמן עד שחדרה לתוכך משמעות הכניעה. קרסת אל הקרשים וראשך שמוט.
דם החל לזרום ולכסות את פנייך במעטפת קטיפתית.
הגלדים נפתחו, כי כבר לא היה להם כוח לעצור את הדם מלהתפרץ.
חסמת את הדם באצבעותייך תוך כדי שמחית אותו מהעיניים הרכות שניסו להתבונן דרך הצללים. לראות מי היה זה שבגד באמונך וזרק את המגבת...
מאות פנים מלגלגים ניבטו אלייך מכל מקום. פנייך שלך. מדויקים כמו ממראה וקפואים כאחת התמונות המצהיבות בהן דפדפת כשהתחלפו השנים. ישבת על המיטה עם חברים ומשפחה והתכוננת לקראת סיבוב חדש. יום הולדת אחד בשנה בו פרקת את המגנים ונתת לאחותך הקטנה לעטר אותם בכוכבי כסף נוצצים.
כרעת מאחוריה ובקול רועד ביקשת הסברים. "כמה שיותר נוצץ, יותר טוב", היא אמרה ונזיפה קלה בקולה. איך לא ניחשת זאת לבד?
"יום הולדת שמח, אחות גדולה"...
עינייך נפקחו מעוצמת הזיכרון. כאילו ציפית שהיא תעמוד מולך וידיה יהיו שלובות מאחורי גבה, מחביאה את שריון הפלדה המחודש ברשלנות, כשקצותיו מציצים מצידי רגליה. לא תוכלי לנחש, זאת הפתעה...
הבטת מסביבך. ארבעת קצוות הזירה חזרו להתמקד.
פעמון המתכת צילצל בכבדות. מבקש ממך (כמעט בגסות) לפנות את הזירה. עוד נפש בודדה עולה להילחם על חייה.
טיפסת במדרגות התלולות אל יציע הצללים. ישבת במקום פנוי, ואת המגן (כוכבי הכסף שעליו כבר כמעט התקלפו לגמרי...) דחפת מתחת למושב המרופד.
האחיזה מסביב למגבת התהדקה.
מחכה עם ציר הזמן לתחילת הסיבוב הבא.
מחכה להכניע את עצמך פעם אחת נוספת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
