|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
השני מימין ואני
23.5.05
השני מימין מעדיף לצלוב את האמת בנקודה לא מוגדרת על הקיר החלק ממולו.
ההיכרות שלנו, השטחית, הייתה כזו ששנינו העדפנו לא לאפיין.
הסכמה בלתי כתובה על יחסי תן-וקח של רגשות ומחשבות, אהבות ושנאות והכל על בסיס תיאורי של תמונות חד-גוניות, כך שנוכל להבין יותר בבהירות את כאביו של השני ולהרגיש אותם כאילו קרו לנו, על כל הפרטים והשעות הניצבות שאחרי.
על כן, שמותינו נעשים שוליים בפני עוצמת הסיטואציה, שכוללת בתוכה את מהלכי הנפש והנהגות אוניברסליות של חיפוש אחר דרך.
מיטתו השנייה מימין לחלון לא הוזכרה רק בכדי לתת לו מעין כינוי לזרימת הסיפור ואיכותו, אלא בעיקר בכדי להציג את נסיבות היכרותנו המשונה. שכן לשוכב במיטה השנייה מימין ניתנה הזכות יקרת הערך של מבט לעבר הפארק הציבורי הממלא בתוכו את כל האנשים המכילים בתוכם את סם המרפא האמיתי למוכי זקנה. רצים, קוראים, נחים, אוהבים, רוקדים, אוכלים, משחקים, צוחקים, מחייכים, כותבים, משתזפים, מתפרקים, משתחררים, נרגעים, נושמים עמוק, ומנסים רק לשעה להשאיר את הסמכותיות והפורמליות מאחור. כל אלו ביחד וכל אחד לחוד גורמים לשוכני המבנה המתקלף לקוות לחזרתם הקרובה אל זרם החיים.
אך ממיטת חוליו, השני מימין לא הסיר את מבטו מאותה נקודה על הקיר המתקלף, שבינתיים הפכה להיות ייחודית ומיוחסת. לעבור מיטה הוא לא היה מוכן, על כך זכה למבטים הצוננים של שכניו לחדר ובני משפחתם. מבטי רחמים על בדידותו, שהפכה כרונית יותר מהכאבים המייסרים.
ואני נמשכתי לעקשנות הבלתי נסבלת שהכילה בתוכה את כל געגועי שלי. כאילו כל מה שנשאר לו בחיים הוא סירובו הבלתי מתפשר הזה, מתוכו הרוויח ביושר חלק מחיותו בחזרה, והמשאלה הכמוסה של בני משפחות החולים האחרים למותו המהיר רק נתנה לו את זריקות-הנגד לסמי שיכוך ההוויה.
21.1.06
השני מימין מאבד הכרה.
אני מתיישב על כיסא הפלסטיק לידו, הפגנתיות של הזדהות ואמפתיה למאבק המתמשך העומד להסתיים.
לא פעם הביע השני מימין את רצונו למות בשעת לילה מאוחרת, כך שכאשר העולם יתעורר משנתו - לא יבחין הוא בחסרונו, והמיטה הריקה תתמלא באחר, שמצוקתו תיגע בשרידי המצפון של בני אדם כלפי הבודדים שחיים ביניהם כרוחות בודדות שרק מחכות לקשר עין מקרי.
גופי נוטה מעט קדימה...
רעד רגעי אוחז בגווי כשגופו מתקער לפתע כלפי מעלה, כאילו מלאכי החבלה מנסים לעקור את ליבו מתוכו. פניו מתכווצים בעווית של כאב ותוך שניות גופו נוחת חזרה אל מיטת בית החולים בנשימה עמוקה של השלמה, של מוכנות (עד כמה שרק אפשר, כי הדבר האחרון שהשני מימין רצה הוא שהמוות יתפוס אותו בשנתו - לא מוכן).
בשניות ספורות אלו, האמונה (או היעדרה) על "העולם שאחרי" לא מטרידים כלל את המחשבה, כי הפחד מפרידה לא מתוכננת, הוא המכסה כליל את הרצון להאמין שאחרי הכל, השחרור מכאבי הגוף יהיה מוחלט, והשלווה מוחלטת גם כן.
המכשירים מתחילים לצרוח בעוצמה, ואור אדום שוטף את פני הרופאים השועטים לתוך החדר, דוחפים אותי אל מעבר לקשר העין ששמר עליי ועליו לאורך תקופה כל כך ארוכה.
המבט מושפל. יד חזקה נחה על כתפי, אוחזת בה במחוות נחמה. מילים ריקות על מיטב היכולת, ועל כך שבא זמנו.
כנראה חשב שאני נכדו של השני מימין. למעשה, לא הייתי בשבילו יותר מעובר אורח אקראי שאותו יכול היה לנצל בכדי להרגיש שיש בו תועלת למהלך חיי, למהלך חייו.
"אין שמחה שלא נובעת מהשלמת חיסרון הטבוע באדם".
צוואתו לחיים. מילים מרירות אחרונות שלמדתי להכיר ולבנות בעזרתן את המתקפה על הכשלונות הצורבים, כמו גם על השמחות הארעיות כאורך הזיכרון. תמיד להתכונן למתקפה. כי הקמת הביצורים היא המביאה עליך אויבים המוכנים למלחמה, משחרים לטרף שאותו יתלו בשער העיר כשלל. להרתיע את האכזבה המתקרבת מלהיכנס.
השני מימין ואני, מצביא ושולייתו במשחקי מלחמה.
גם המוות לא יוכל להפריד בינינו.
| |
מתאבדת
את מתבוננת על הדאגה שלהם מלמעלה.
מחליטה.
תנועות רגליים גמישות עוקפות את המעקה מצידו העליון, ועד מהרה, כל איברייך דרוכים בצייתנות מצידו השני של המעקה.
קשה להסביר מה בדיוק רואות העיניים בסיטואציה מופלאה שכזו. אולי בגלל שאותן העיניים טסות במהירות המחשבה להשגיח על הצעדים ועל תנוחת הרגליים שיהיו חדות ומדויקות (הרי לא תרצי שתהיה מעידה לא מתוכננת שתגרום רק לרחמים עצמיים - כי איבדת את היכולת לשלוט בחייך, ולא היית מוכנה לאבד את היכולת לשלוט לפחות במותך). משם, המבט ימהר אל הידיים. לוודא אחיזה. מכאן, במסלול טבעי, אל הקרקע.
חלק מבאי עולם יציינו בפנינו שזהו האינסטינקט האנושי של הגוף - לשלוח פולסים חשמליים של אזהרה אל מודע שמסרב להקשיב.
הייתה בך כמעט ציפייה לבאות, לאנשי המדים הכחולים שאמורים לבוא עוד מעט ולדבר איתך מצידו הרחוק של הגג. מהקצה הרחוק של טווח השמיעה שלך - כך שבהתאמה מושלמת - גם דבריהם לא יתקרבו למרכז הכרתך.
ולמרות כל זאת, היית צריכה לגייס את הכוחות האדירים ביותר בשביל ללחום באותו אינסטינקט קדום של אזהרה. ונראה לנו, כצופים ומשגיחים על כל תזוזותייך, שהוא מתחיל לגבור עלייך, כי האחיזה שלך בברזלים הקרים מרוחות צפוניות הלכה והתהדקה עד שידייך כבר החלו לרעוד.
פנייך התעקשו לשמור על האיפוק.
ידעת שפנייך הן אלו שיתנו להם את נקודת הפתיחה שאנשי המדים הכחולים רוצים - חוסר הביטחון בביצוע וידיים מהודקות שלא יתנו לך לעזוב.
הם מתקרבים - את עוצרת נשימה.
הם מתקרבים - את מתייצבת נוקשה.
הם מתקרבים - היעצרו! התרחקו!
משהו לא מרגיש נכון.
את זאת לא ביקשת בימים של תכנון ובלילות של סחף השוטף אחריו את כל מצבורי המצוקות מן העבר. לפתע ההכרה פגעה בך. קצת כמו כדור אקדח תועה שפגע בגזע עץ ומנסה להרעיל אותו עם מצבורי העופרת שבו.
האם תקחי את שבריר ההזדמנות ותצללי דרך הרוח?
אני עומד בינות לכולם והמצלמה יציבה באופן מפתיע בידיים. הגעתי לכאן בין הראשונים ומאז לא הפסקתי לתעד את הטרגדיה ההולכת ונרקמת. צילומי סטילס עם סרטוני וידאו, כולם ממוקדים, מפוקסים על התנועות והבעות הפנים. מזוויות שונות אני יוצר תמונה תלת-מימדית אחת שבאופן מושלם תתאר את כרוניקת המוות.
האנשים שמסביבי חוככים ידיהם בהנאה, משלחים צעקות מזלזלות בדבר הרצון האנושי האובססיבי לתשומת לב. הם מביטים בך כאילו היית לוליינית בקרקס שנתלית על הטרפז עם שתי רגליה האחוריות. מנהל הזירה בכובעו הגדול ובשוט המתנפנף מכריז בקול מסתורי על העומד להתרחש. תיפוף עדין נשמע מהרמקולים ואור הזרקורים מכוון רק אלייך, מסמא אותך מלראות את ההמון.
זמן לעלות לבמה.
הצעקות מלמטה מגיעות אליה מהולות אחת בשנייה ונראה כי קשה לך לבודד ולנתח כל צעקה בנפרד. הצעקות מתחלקות ביחס מושלם בין פחד אמיתי, בין זלזול בוטה לבין רצון חולני לראות את המתים בשעת מיתתם, ולשפוט בעצמם את הטענות על יציאת הנשמה.
את המחזה במערכתו האחרונה והמותחת מכל, אי אפשר לסיים ללא תשובה חד משמעית.
בדרך כלל, תשובה זו תנוע בין הקיצוניות של גזר דין מוות או חיים באושר ועושר. אבל במקרה הנידון, אין זה כך. כי עניין החיים והמוות, על כל השלכותיו האנושיות והמוסריות, כבר נידון בספרים ובמחזות אחרים שהיו ויהיו מעמיקים יותר מהמקרה השולי הזה של מתאבדת צעירה שכלל לא ידוע לנו אם בעברה קיימת התעללות ממושכת או שאולי הייתה בת-טובים שהשיעמום הוא שדחף אותה למעשה קיצוני שכזה.
עם כל זאת, אומר שבסופו של דבר - תוך סילוף נוראי של האמת והמצאת גירסאות שונות ומשונות שאפילו סופן היה שונה מהמציאות - דיווחו המתקהלים לחבריהם על כל מה שאירע.
ואני בדמיוני הקודח אוכל להרוג אותך כמה פעמים שארצה, ולדמיין את עצמי כגיבור שמושך אותך אליו במילים אופטימיות, ואם ארצה להראות הירואי יותר, גם אתפוס בפרק ידך שנייה לפני שתמעדי.
אבל העיקר הוא שתהיה לי את היכולת להרגיש כאילו הייתי שם במקומך.
מתנדנד בין הניגודיות הגדולה ביותר שהשכל האנושי יכול לתפוס.
| |
הוציאוני להורג!
[חוסר היכולת להתמודד עם הנוכחות התמידית שלו בעברי, מכריע אותי לבסוף.]
אני תופס אותו בזרועו ומתחיל לגרור אותו בדרך הארוכה אל כיכר העיר.
הוא צעיר ממני בחמש שנים לערך, וקורא לעזרה. בטח הוא חושב עכשיו על מי שהיית אז (ועל מי שתמיד תהיי) - אהבתו הראשונה. שמך ריחף מעל אינספור מכתבים שהוא כתב לך בכתב יד נקי על דף לבן, כמעט כולם כונסו לצורת כדור על כל משיכת עט מיותרת. פתטי, מלודרמטי, ילד עם מבט חולמני הופך למפוחד הופך לנואש. ילד מאוהב שלא הספיק להיאנח תחת כובד האכזבה - תכף ייסקל בעלבונות בידי ההמון המשולהב על לא עוול בכפו. הוא מרים ראשו אלי והבעתה הפתאומית שאחזה בו למראה פני מרעידה את גוו.
"אתה יודע מי אני?" שאלתי. הוא הנהן.
החלטתי לנסות ולהסביר לו בכך שאתמצת את השנים שעברו בראשי פרקים, אולי משהו מהם יגרום לו להפסיק להיאבק וללכת מרצונו הטוב. ובכל זאת, אמונתו העיוורת ביכולתו לשנות סדרי גורלות לא נתנה לו לנוח.
"דרכי, תשתנה גם אתה," הוא לא מפסיק לזעוק, "לווה אותי, ואולי נוכל להציל את עתיד שנינו!"
אבל איך אוכל להדריך אותו כאשר אני עוד לא מצאתי את אמיתותי שלי?
איך אוכל ללמדו את שאני יודע מבלי להעביר אותו (ואותי איתו) דרך ייסורי העבר?
אנחנו מתקרבים. נהמות ההמון קורעות את האוויר מסביבנו ואני מהדק אחיזה ומגביר מהירות. אנחנו נכנסים ביניהם, לועגים ומבזים הם, ומקריאים בקול את מכתביו. לגלוג חוצב סלעים בקולם.
אני מפלס דרך אל המדרגות והוא נגרר אחריי. כנוע, צייתן.
רק ברגעים אלו אני אומד את הדימיון בינינו: בחיי, כמעט ולא השתניתי. אמנם תווי הפנים גסים יותר והעיניים כבו מזמן, אבל מלבד השינויים הטבעיים של ההתבגרות נשארנו אותו אדם. ההבדל ניכר בצלקות, החיצוניות והפנימיות. מזכרות מאירועים שבחלוף השנים נדחקו אל שולי התודעה.
התליין מעביר ידו בעדינות על מוט העץ, הדק הגרדום.
שנים רבות חלפו מאז זימן לו הגורל מוות סטרילי שכזה, וכבר מאיצה בו תאוות ההרג.
מתחת לסדין השחור שעל ראשו, הוא חודר על נשמות המתים-לעתיד. הוא מתמצא בכל בקשה אחרונה ובכל פרפורי האימה של השניות המועטות שנשארו לאותם נידונים. אין חלקה בודדת בנפש האדם שלא עקר ובחן עד שהבין לגמרי את תוכנה.
ראש הנער משתחל אל הלולאה הצרה, ועל צווארו מתחילים להופיע סימני חיכוך שיקובעו לאחר המוות. הכרוז מקריא בקול את כתב האישום החמור, סעיפיו נעים בין "הונאה" (עצמית) עד ל"גרימת חבלה חמורה" (עצמית גם כן, ברגע אחד של חוסר אונים). גזר הדין - מוות בתליה, למען יראו וייראו.
הדלת הקטנה ברצפת העץ נפתחת בחריקה. שנינו נופלים אל ארבעים שניות של חרחורי גסיסה. את עומדת לא רחוק ומוחה דמעה.
בערך בחצי הדרך הגשומה בחזרה הרגשתי את האקדח ננעץ בגבי. כרעתי על ברכיי ונאנחתי בהשלמה. אין דבר שאוכל לומר שישנה את החלטתו.
"אתה יודע מי אני?" שאל הקול. ידעתי. רק לא יכולתי להאמין. אודה על האמת: עלה בי החשש שתהיי זאת את שתכוון את לוע המוות ללבי, מסיבות ברורות של נקמה באדם אחר שהוא לא אותו האיש שאהבת. זה שצנח אל מוות נורא. אמנם דומה אני בחזותי, אבל את ידעת להבחין בצלקות. פנימיות וחיצוניות.
מכוונת, סוחטת הדק, פוגעת. רוכנת מעליי, מלטפת, נפרדת מזיכרונות.
נשימותיי האחרונות קפואות כשלו.
| |
התמונות שבאלבום
נתחיל בתיאור ויזואלי פשוט: אבא יושב בסלון, הגב כפוף מעט לפנים, ומבט של ריכוז בעיניו. אמא בחדר הסמוך, מנסה לקרוא ספר שדפיו הצהיבו כבר לפני שנים. קלאסיקה מודרנית.
האפקט הרגשי יתחיל לפעול רק כשנתחיל לשנות את זווית הראייה שלנו. אנחנו עומדים כרגע ליד הדלת. נזוז מעט קדימה ונפנה את מבטנו שמאלה אל עבר המרקע המרצד. הצבעים הדהויים מרכיבים את תמונת המציאות של שנת 1981. עשרים ושש שנים לאחור. חתונה התקיימה באותו ערב (היסטורי, מהרבה בחינות) ואבא כמו מהופנט, עוקב אחרי שורת החברים שעוברת בטור בכדי לברך את הזוג המאושר. הם ליוו אותו עוד מימי התיכון, והם היו אלו שדחקו בו לגשת אל הבחורה שישבה בקצה הרחוק של האוטובוס וקראה בספר שלפי הביקורות האחרונות עוד ייחשב לקלאסיקה. פניהם ושמותיהם צורבים את זכרונו של אבא בעצב טהור, כאשר הם ניגשים למצלמה ומברכים בתורות על מזלו הטוב ועל עתיד מאושר ביחד. בזיכרון אחר, הידיים שכעת מחזיקות בכוסות שמפנייה צלולה ומונפות אל על, לוחצות חזק על פצעיהם הפתוחים של הנופלים לצידם. המלחמה של השנה החדשה תגבה כמעט את חיי כולם. שנים רבות עוד יחלפו עד שאבא ייתן לה לחבוש את הזיכרונות המדממים.
ניתן לזמן לרוץ שנייה אחת קדימה. דמעה בודדת מפלחת את לחיו.
ניקח כמה צעדים אחורה וניגש אל החדר הסמוך. פעם הוא עוד שימש כחדר עבודתה, וחלק מדפי השרטוט עדיין דחוסים בארונית ללא סדר מובהק. היא שוכבת על המיטה וידיה מרפרפות על העמודים במין יראת כבוד שנרכשת לספרים שמייצגים הרבה יותר מרצף המילים שכתובות בהם. מיקוד המבט עובר אל מעל לדפים, אל הנער הביישן שלא מפסיק להתבונן בה מהרגע שעלתה לאוטובוס. היא מנסה לגשש אחרי פתח נסתר שיהיה מוכן לקבל אותה לתוכו. משם, היא בטוחה, תוכל להידחק אל תוך הווייתו ולהרגיע את הפחד מהבדידות שמענה אותו בצווחות מחרישות אוזן.
הוא קם ומתקרב אליה, והצעד הראשון גדול עד כדי גיחוך. כאילו ההחלטיות שאפפה את מוחו (מוזנת בעידודי חבריו) השכיחה ממנו את כל נורמות הנימוס. כל צעד שבא אחריו כמו הכפיל את קצב פעימות ליבה. קשר העיניים נשמר בקפידה, כי אם יינתק, ברור לצופים שההססנות תשוב ותכבוש את הגשר הרעוע שמחבר בין שני הלבבות.
למילים שנאמרו לאחר מכן לא הייתה משמעות אמיתית, כי את העתיד המשותף כבר לא היה ניתן לנתק.
ולא משנה כמה זמן נריץ את הזמן קדימה, התמונה תישאר קפואה - מנגנון ההדחקה הבלתי שביר לא נותן למודעות להתקרב אל השנים שאחרי המלחמה - אל ההפצרות והדחיות, אל ניסיונות המגע והאדישות המרה שכנגדה.
כמה חדרים משם, אני מתיישב אל שולחן הכתיבה. מנחה אתכם במסע מודרך אל תוך תמונות מהאלבום המשפחתי.
| |
|