love and cocaine it's all the same

אני תוהה

בשעות תקועות אלו של צהריים

מה לא בסדר אצלי

ואני משתדלת שלא לחשוב יותר מדי

מתעוררת אל צלצול מעצבן של טלפון רחוק

לא חושבת לענות אפילו לא בצחוק

מטפסת אל המטבח ויושבת בכבדות

כי הגוף נורא כואב לי

אני מדמיינת או שהטלפון עדיין מצלצל...?

עכשיו בשעות תקועות אלו של צהריים

כבר הייתי אמורה להיות אחרי הראיון

אבל...לא קמתי

הייתי צוחקת באירוניה

צחוק ריקני דרך עיניים מותשות

אבל כפי שאמרתי כואב לי כל הגוף

כל לילה אני עוברת תהליך

של מוות ולידה מחדש

כל לילה אני מדמיינת איך זה יהיה

ומתעוררת עם חרטה

ששוב לא היה לי אומץ

אני לא מתרגזת יותר כל כך הרבה

וגם לא מתרגשת מדברים טריוויאליים

כי אני יודעת שבאחד מהלילות הללו

יבוא הסוף לכל הדברים הבנאליים