הפעם הראשונה שאני כותבת בבלוג.
הסיבה? פריקה נפשית..משום מה זה היה נראה לי הצעד הכי טיבעי לעשות,
לפתוח בלוג..לא יודעת למה אולי חשבתי שזה יעזור לי בצורה הנפשית, לא להשאיר את כל הרגשות השליליים האלה בפנים.
אני מתעוררת ליום שבת רגיל וקייצי למדי, השמש שכבר מזה כמה שעות זורחת בשמיים, נוגעת לאט לאט בפנים שלי ומלטפת אותם כאילו שהיא מנסה להעיר
אותי ולא מוותרת. לבסוף נכנעתי לנסיונות שלה וקמתי.. יצאתי מהחדר שלי אל הסלון והמטבח שטופי האור והשקטים ומצאתי שם את ההורים שלי שקועים בדברים שלהם ובקושי שמים לב שמישהו נכנס לאזור שבו הם נמצאים. התיישבתי באחד הכיסאות הפנויים מתבוננת באבא שלי כותב את העבודה במשפטים בכתב היד הקטן והמסורבל שלו, אפילו לא מציץ לראות מי כרגע התיישבה מולו ובוהה בו..לאחר דקה וחצי בערך או אפילו 2 דקות הוא פתח את הפה ושאל "עמית את יודעת אם עמוד אחד של כתב היד שלי יהיה בדיוק עמוד אחד במחשב?" לפעמים נדמה לי שברגעים כאלה היד שלי מורמת לה לאט וברוגע..ובפתאומיות נותנת לו סטירה על הלחי כדי לעורר אותו מחוסר הרגישות שנחתה לו בנשמה מזה זמן מה. עניתי לו, והוא חזר לעבודתו "הסיזיפית".
אמא שלי שהייתה במטבח והכינה את הסטייקים שהיו אמורים להיות לארוחת הצוהוריים שלנו,פתחה את הה גם היא והודיעה"אנחנו יוצאים עוד מעט לסבתא לשעה, רוצה לבוא איתנו?" השאלה הזאת הייתה קצת חסרת טעם לדעתי אך בכל זאת עניתי "לא", קמתי מהכיסא וחזרתי לחדר שלי להתבודד, שוב...
עבר כמה זמן,שמתי לב שההורים שלייצאו מהבית ונשארנו רק אני ואחי הגדול בן ה17 שאיתו אני לא מדברת קרוב לשלושה חודשים בגלל ריב מטופש שעליו אולי אפרט המשך. יצאתי מהחדר בדרכי לחדר האבמטיה...התקלחתי ושמעתי את הורי נכנסים בדלת הכניסה וכמובן חוזרים לעיסוקייהם הרבים. לאחר 2 דקות בערך שמעתי צעקות, חשבתי לעצמי "איך זה שאני תמיד מפספסת את האקשן במשפחה הכ"כ משעממת הזאת!" המשכתי להתקלח כאילו כלום אבל ניסיתי בכל כוחי להקשיב ואולי לנסות ולהבין על מה כל המהומה.
יצאתי מהמקלחת ישר אל המטבח לראות מה קרה,עם הבגדים המלוכלכים ביד שלי כתרוץ לבואי למטבח, ומצאתי שם את אמא שלי צועקת על אבא שלי.."מה זה קשור לאוכל? תמיד כשאתה ברוגז איתי אתה לא תאכל איתנו? באמת אתם חייבים להפסיק עם זה" את המשפט האחרון היא אמרה כשהיא מסתכלת עליי שאלתי אותה "מה את רוצה ממני?" היא אמרה "כלום".. הסתכלתי אל אבא שלי ונראה היה כאילו הוא מנסה להסתיר את הדמעות אבל לא מצליח. הבנתי שאני לא רצויה שם והלכתי מיד לחדר שלי..
אז עד לפעם הבאה חברים..
המשך שבוע מקסים עד כמה שאפשר!
xoxo Tragic girl
בבלוג זה
בכל הבלוגים
