אם לומר בכנות - מעולם לא הבנתי אותך.
בתחילת השנה, כשהגענו לכיתה, כולם היו חדשות. גם את. בדיוק עברת דירה, בדיוק עברת לחטיבת ביניים, ובמצב שנוצר - היית לא מוכרת, מסוקרנת ומהוססת, בדיוק כמו כל אחת מאיתנו.
בתחילה היית שקטה, לא חברותית מידי ולא אדישה. פשוט שקטה. עם המקובלות לא התרועעת, ואני, שהייתי עסוקה בדיכאון עצמי שנגרם עקב עקיצות מהמקובלות, שלחתי אלייך חיוך הססני של "שותפה לפשע." אולם כחודש אחרי כן, הכל השתנה.
כמו שהבטיחו לי המדריכות מבני עקיבא, החברות הבוגרות, הבנות דודות וכל מי שכבר צלחה את התיכון בהצלחה: תופעת ה"מקובלות" ו"לא מקובלות" נעלמה. המקובלות, שפעם היו מורכבות מקבוצה של כעשר בנות, שהתבודדו והסתודדו - התפרקה.
במקום זה, היא הפכה לקבוצות, וכל ילדה בכיתה השתייכה לקבוצה מסוימת. עם הקבוצה היו יוצאים לבילויים, סרטים, שופינג, טיולים ובעצם, כל דבר. כמו כן, כולן היו מגובשות בתור כיתה, אבל הקבוצה הייתה מלפני הכל. הקבוצה הייתה "המשפחה" של כל אחת.
הבנות שקודם היו מקובלות התחלקו לשתי קבוצות: אחת שהכילה את הלא נחמדות, הסנוביות, השחצניות והצפוניות, אלו שאף אחד לא באמת אהב אבל כולן חששו מהן, אלו שהיו איתי ביסודי. הקבוצה השנייה הכילה את הבנות שלא הכרתי שהשתייכו למקובלות, והיו יותר "קוליות" ו"מגניבות" מאשר סנוביות וצפוניות.
מאוחר יותר גם אני הצטרפתי לקבוצה הזאת, למרות חששותיי.
אחת מהבנות, ס', ירדה עליי חזק מאוד בתקופת שלטונן כמקובלות. ממנה פחדתי, אולם גם הערצתי אותה, באופן מסוים. חודשיים אחר כך, כשכבר נהיינו חברות מאוד מאוד טובות, היא סיפרה לי שאחת מהמקובלות, זאת שמיררה את חיי ביסודי הפיצה עלי שמועות והסיתה אותן נגדי. "כך," אמרה לי ס', "חשבנו שאת משהו שאת ממש לא."
חברה נוספת בקבוצתי החדשה הייתה ג', שהיא הייתה עליזה, מתוקה, מגניבה וערנית, ומאוהבת לחלוטין בהראל סקעת. בתחילת השנה, כשעוד התלבטה בינו לבין הזמר הספרדי אנריקה, את לפתע הופעת לצידה, כאילו ברית נחתמה ביניכן, והצטרפת להתלהבותה משני החתיכים הנ"ל. בהיתי בך. כן, אני לא מתביישת להודות בזאת. לשמוע את ג' אומרת את שמך בטון עליז, בתוספת ברכת "בוקר טוב", לאחר כמעט חודש שלא החלפתן מילה, הייתה מפתיעה. ואת, את נעמדת לצידה והתחלת להציע את דעותיך, בעודה מקשיבה להן בהתרשמות.
מה קרה? מה נשבר באותו יום, כשלפתע נהייתן צמודות-צמודות? הימים שבהן לא הייתן מדברות עברו לנגדי, כשראיתי אותה שומרת לך מקום במיוחד, לצידה, לפני התפילה. בהפסקות פטפטתן, צוחקות ומחליפות בדיחות.
בהתחלה לא הבנתי מה הולך כאן: יכול להיות שעכשיו הפכת להיות ה"נצמדת" החדשה של ג'? אני מתביישת להגיד שדברים שכאלו חלפו בראשי כשהתבוננתי בכן. תמיד חשבתי שאת כמן "סייד-קייק", עוזר גיבור שכזה, כינור שני, שני במעלה או כל דרך אחרת לכנות את זה. ג' נראתה לי כמו הקשר שלך לחבורה, שנחשבה לפופולארית.
כל זה עד לאתמול.
אתמול, הפציעה בי לפתע ההבנה: ג' זקוקה לך לא פחות משאת זקוקה לה.
כשהיא שומרת לך מקום בתפילה, זה לא מתוך נטל, כמו "אבל הבטחתי לה..." אלא יותר כמו "בואי, תשבי לידי!". את מצליחה להצחיק אותה, והיא מספרת לך, נסערת, על השיר החדש והמדהים ששמעה אתמול ברדיו. חברות דו צדדית מקסימה שכזאת, כבר הרבה זמן לא יצא לי לראות.
לפני יומיים, המחנכת העבירה אותנו מקומות. לא רשמתי אותך עם שלושת הבנות שרציתי לשבת לידן. המקומות כבר היו תפוסים ע"י אחרות. כשהמורה הודיעה לנו שחלק מהבנות לא קיבלו את מי שרצו, אבל יפוצו הזדמנות אחרת - נלחצתי. כשרצתי לדף מקומות הישיבה נוכחתי לדעת כי אני יושבת כעת לידך, בשורה האחרונה. משום מה, כלל לא התבאסתי. להפך.
הישיבה לצידך הייתה מהנה, חברתך הייתה משעשעת ומהנה. כשאני סיפרתי בדיחות את צחקת, וכשספרתי בהט על קטע מתוך הספר האהוב עליי הקשבת מרותקת כולך. הישיבה בכיתה הצפופה, תחת מטח שיעורי בית, מבחנים והכתבות הפכה למהנה יותר, כשידעתי בכל בוקר שאני הולכת לשבת לצידך היום.
ומחר, כשאלך לבית הספר, אחכה למצוא אותך ישבת שם, במקום שלך, מחייכת ומחווה על הכיסא הריק שלצידך.
עדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
