על אהבה, רוחניות וחיפוש משמעות

רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), היה מחברו של "ספר הזוהר" במאה ה-2. זהו הספר החשוב ביותר בקבלה ונחשב לספר היסוד העיקרי. רבי שמעון בר-יוחאי חי בתקופה שבין התלמוד ו"הזוהר" ונחשב לחוקר גדול של הטבע שלנו ושל העולם העליון. הוא גם נמנה עם החשובים שבחכמי התלמוד, והוא מוזכר בתלמוד כ-4000 פעמים. הוא שלט הן בשפת התלמוד והן בשפת הקבלה, בעזרתן הוא תיאר את מערכת ההנהגה העליונה, הנסתרת מאיתנו: אילו עולמות רוחניים ואילו כוחות כלולים במערכת הזאת, איךנולדים בה כל מאורעות ההווה והעתיד, כל החידושים וההתהפכויות, איך הם יורדים משם לעולם שלנו, ובאיזה אופן הם מתגלים בו, בהתלבשותם בחומר של העולם הזה.

ב"ספר הזוהר" מוסבר מהם המעשים שלנו, אשר בעזרתם אנחנו, מלמטה, משפיעים על כלל העולם. רבי שמעון בר-יוחאי היה המקובל הראשון שתיאר איך המחשבות שלנו, התגובות שלנו על מהשיורד אלינו מלמעלה, עולות בחזרה לעולם העליון, פועלות בו, וכך משפיעות על התפתחות המאורעות העתידים לרדת אלינו. "ספר הזוהר" הוא דבר כה יקר לנו, כי הוא מקיף את כל ההתפתחויות האפשריות לאורך כל היסטוריה האנושית.

לפני שרשב"י החל בכתיבת הספר, הוא הקים סביבו קבוצת תלמידים, כך שכל נשמה של כל תלמיד ותלמיד היתה תואמת למדרגה רוחנית מסויימת בעולם העליון. בסך הכל הם היו תשעה והוא עצמו העשירי. התחברותם לנשמה אחת, היתה בהתאמה מלאה למבנה שלם הקיים בעולם הרוחני, הנקרא "עשר ספירות".

לכן, אף על פי שרבי שמעון הוא מחברו של הספר, מסופר שם על כל אחד מהתלמידים, משום שכל אחד מהם מייצג אחת מהתכונות של העולם הרוחני. הוא בנה, כביכול, מנסרה (פריזמה), שהאור הפשוט-העליון, היורד לעולם שלנו, עובר דרכה ונחלק לעשרה חלקים, וכל חלק של האור גם הוא מתגלה לנו בעשר ספירות.

כלומר, סיפורם הוא למעשה תיאור האופן שבו התכונות הרוחניות האלה יורדות לעולם שלנו, כיצד מנהיגים עשרת הכוחות האלה את העולם הזה, וכיצד יכול כל אדם לנצל את הכוחות האלה לטובתו ולמען אחרים.

אלא שלא תוכל להשתמש בהם לתועלתך, אם בכך אתה גורם נזק לאחרים. ולהיפך, לא תוכל להשתמש בהם לטובת אחרים אם אתה מזיק בכך לעצמך. בטבע הכל בנוי על פי עיקרון של הדדיות (הרמוניה) מוחלטת, ואם נדמה לנו שאפשר לעשות צעדים אגואיסטיים, זה רק משום שאיננו רואים בשלימותה את כל התמונה היורדת אלינו מלמעלה.

הכוחות שפועלים לטובת הכלל ולטובת כל פרט, קשורים ביניהם ויורדים ממקור אחד; לכן אף פעם לא יכול להיות מצב בו יהיה טוב לזה על חשבון זה. כיצד להשתמש נכון בכוחות רוחניים - את זה מלמד אותנו "ספר הזוהר".

רבי שמעון בר-יוחאי סיפר, שלא היה יכול לכתוב את הספר בעצמו. את הספר היה אמור לכתוב עבור הדורות האחרונים, ולהעביר אותו דרך כל דורות הביניים, כדי שזה יתגלה רק במאה ה-16. לפיכך, כדי לכתוב את הספר הזה בנסתרות, כך שדורות הביניים יעבירו אותו הלאה, הוא השתמש בתלמידו רבי אבא. תוך כדי שהוא שומע-לומד את "ספר הזוהר" ממורו, החל רבי אבא בכתיבת הספר, אבל כתב אותו כך שבזמן שהאדם יקרא בו, הוא יקלוט רק את הרובד החיצוני של הספר.

ככל שהאדם עובד על עצמו יותר, כך הוא מזכך את עצמו ומתעלה רוחנית. באותה מידה שהתעלה, הוא נעשה מוכשר יותר להתעמק ב"ספר הזוהר" ולהרגיש מה כתוב בו. בהתאם לכך הוא מקבל כוחות רוחניים ויכול לקחת חלק פעיל בהתפתחות הכלל.

רבי אבא לא כתב את הספר בעברית, כמו שעשו אברהם אבינו ומשה רבנו, אלא בארמית, שפה שהשתמשו בה באזור פרס (עירק של היום). הספר מכיל מילים גם ביוונית וגם בלטינית, מילים שהשתמשו בהן בשפת יום יום של אותה תקופה. אבל זה לא המעיט את ערך הספר במאומה. בצורה זו ביקש המחבר להסתיר את החלק הפנימי שבספר, בהקנותו לו עטיפה לא מושכת.

כדי לכתוב את "ספר הזוהר", רבי שמעון בר-יוחאי הסתתר במערה בצפון הארץ (ב"אדרא רבא") עם בנו רבי אליעזר. הם ישבו במערה 13 שנה. הם ניזונו, כמו שמספר המדרש, מעץ חרוב, ושתו מים ממעיין סמוך. בגדיהם נקרעו וכדי להישאר מכוסים בזמן הלימוד, הם טמנו את עצמם בחול. בשעות היום כשנמצאו בתוך החול, למדו וביררו את כל מה שנכתב אחרי כן ב"ספר הזוהר".

משחלפו 13 שנה, יצא רבי שמעון בר-יוחאי מהמערה עם בנו וקיבץ סביבו עשרה תלמידים. הוא העלה אותם רוחנית, כל אחד לפי נשמתו, וכך בנה כלי רוחני משותף, שבתוכו הרגישו את מבנה העולם העליון, השורש הגבוה ביותר של קיומנו.

הספר נכתב, ועם סיום כתיבתו, הלך רבי שמעון לעולמו, ונטמן במירון, באזור בו כתב את הספר עצמו. לידו קבור גם בנו, ולא רחוק משם קבורים יתר תלמידיו.

עוד בחייו של רבי שמעון בר-יוחאי, הספר נגנז מיד לאחר שהסתיימה כתיבתו. הסיבה לכך היא כי האנושות ככלל והעם היהודי בפרט, עדיין לא היו באותה דרגת התפתחות, שתאפשר להשתמש ב”ספר הזוהר” בצורה נכונה, למען מטרה רוחנית, לטובת האדם והעולם כולו.

ספר התורה, ספרו של משה רבנו, גם הוא מספר רק על עולמות רוחניים. דווקא משום שהיה כתוב כך שכל העם יוכל לקרוא בו, וכל אחד היה יכול להבין אותו בדרגה הגשמית שלו, ולקיים את כל מה שכתוב בו – דווקא משום כך נפוץ הספר בכל העולם.

אלא שמשה רבנו התכוון לקיומם של חוקים רוחניים, וזאת כדי שאדם המקיים חוקים רוחניים, יוכל לכוון כלפיו את כל מקורות האור של היקום כולו בצורה הטובה ביותר. בגלל הצורה המוצפנת "הפשוטה" בה נכתבה התורה ("פשוט", מפני שאדם שקורא בה, נדמה לו כי זה פשוט ומובן), התורה לא היתה צריכה להיגנז כמו "ספר הזוהר", אלא יכולה היתה להתגלות ולהיחשף, בלי שהיה צורך להעביר אותה בסתר ממקובל למקובל.

רבי שמעון בר-יוחאי הורה לגנוז את "ספר הזוהר" עוד בחייו. למעשה, הוא זה שחיבר אותו והסתיר אותו כאחד. אך רבים מחלקיו נעלמו. כעבור 500-600 שנה נמצא הספר במקרה: חכם אחד בקש מתלמידו שיביא לו מזון מהשוק. וזה הביא לו משהו עטוף בנייר. החכם פתח את החבילה ונדהם לראות שהעטיפה היא כתב-יד עתיק.

החכם החל ללמוד את כתב היד וראה שהוא מכיל את סודות הבריאה. מיד שלח את תלמידיו חזרה אל השוק. הם התחילו לנבור בתוך כל ערמות האשפה ולהוציא משם את כל שאר הדפים, שנצברו בכמות גדולה מאוד. כך הם אספו יותר מ-2700 פיסות ניר שהביאן לשם סוחר ערבי. הסוחר הערבי, שהגיע קודם לכן לארץ-ישראל אחרי מסע גמלים באזור נהרות הפרת והחידקל, מצא את הקרעים האלה, וחשב להשתמש בהם כדי לארוז בהם את תבליניו. כך למעשה התחברו להם קטעים של ספר עתיק, “ספר הזוהר”.

המקובל משה דה-ליאון היה הראשון שהוציא לאור את "ספר הזוהר" במאה ה-13 בספרד. אך רבים טועים וחושבים שהוא מחברו של "ספר הזוהר".

"ספר הזוהר" כלל בתוכו ספרים רבים. הוא הכיל בתוכו לא רק פירושים ומפתחות לתורה, אלא גם פירושים לספרים אחרים כמו ספרי הנביאים והסברים קבליים למשנה ולתלמוד. לכן מה שקרויהיום "ספר הזוהר", הוא רק חלקים ממנו. כיום זהו ספרלא גדול, שיש בו בערך 300 עמודים של טקסט, שקטן פי 20 מגודלו המקורי. כלומר, חסרה לנו כמות עצומה של מידע. אין זה כה חמור, כי מאז ועד היום, מתגלים מקובלים חדשים ומספרים לנו על מה שמתרחשבשניהעולמות,ובאיזו צורה העולם העליון משפיע על העולם שלנו ובונה את ההווהואת המחרשלנו.

חוץ מהפירוש לחמשת חומשי התורה של משה רבנו, לא נשמר כמעט דבר מהפירושים האלה. ב"ספר הזוהר" שהגיע לידינו, נשארו רק מעטים מן הפירושים לספרים האחרים. אבל זה לא מוריד מערכו של "ספר הזוהר", כי גם בצורתו הנוכחית הוא נשאר המפתח, שבעזרתו נוכל לפתוח את השער אל העולם הרוחני.

אחרי רבי משה דה-לאון, שוב נגנז "ספר הזוהר" למשך מאות שנים, עד תקופת ימי הביניים המאוחרים , זמן האר"י הקדוש. באותה תקופה היו עוד ספרי קבלה חוץ מ"ספר הזוהר", ספרים שנכתבו במהלך אותן מאות.