על אהבה, רוחניות וחיפוש משמעות

"מלכה, את שומעת?"

"שומעת".

"תיקני ארבעה גביעי גבינה לבנה של קילו, שמונה שמנת מתוקה, שלושה קילוגרם גבינה צהובה, עשרים שמנת חמוצה..."

"תיקי, השתגעת? מה קרה? פרצה מלחמה?"

"לא, מלכה. למה את תמיד כזו פסימית? בסך הכול מתקרב חג שבועות..."

שתיקה ארוכה.  

אחרי שעה

"תיקי, הלו? אני בקופה. תגידי, לעשות תשלומים?" מלכה קנתה כמעט את כל מוצרי החלב שהיו על המדף. מוצרלה, גאודה, מאודה, מעושנת, מעוצבת, משולשת, מתובלת ורכה... יוגורט, דנובה, דנונה, גיל וגילה ופרילי ודני ומי לא. היא הגיעה הביתה מתנשפת, הטילה את גופה המיוזע על הספה, ואמרה: "אני חייבת לדעת למה אוכלים גבינה בשבועות". ראיתי שאם לא תימצא לסוגיה זו תשובה, אין מצב שהיא תמשיך בשגרת חייה. ניסיתי להסיח מעט את דעתה ואמרתי לה: "מלכה, את רוצה לעצב ולתכנן איתי את התפריט לערב שבועות? תיראי, זו הזדמנות לבלינצ`ס וצימעס ו...." "די" היא פלטה "עד שאני לא יודעת למה – אני לא זזה!" 

אחרי שש שעות

"מלכה, בואי הכנתי לשתינו קפה משובח. בואי נשב קצת, אולי נזמין את שולי השכנה, היא יודעת הכול, אין קורס שהיא לא עברה, היא בטוח תדע משהו על הגבינות ועל שבועות." מלכה הרימה אלי עיניים משתאות וספקניות ואמרה: "טוב, תיקי. קראי לשולי". 

שולי נכנסה בצעדיה הקצביים, מאופרת, לבושה, כאילו הולכת למסיבה. אצל שולי תמיד זה כך. אף פעם לא תתפסו אותה לא מוכנה. מוכנה פשוט להכל. יש לה "לוק" של כוכבת. תמיד טיפ טופ, תמיד אומרת את הדבר הנכון בזמן הנכון, תמיד מחייכת כשצריך. זאת שולי. והיא הייתה תקוותי האחרונה.