ביטים רבים קרעו את הרמקולים העוצמתיים של מערכות הסטריאו במכוניות, מאז שמאיר אריאל שר בערגה על "זרעי קיץ שנישאים ברוח". בימים ההם, הסמים הקלים היו נחלתם של קיבוצניקים מגודלי שיער, מתנדבים שהגיעו מחו"ל או צעירים תמימים שנתקלו בתופעה במקרה בטיול למזרח.

אבל מאז, כאמור, מים רבים השקו את שדות הפרג הנצחיים. ומי מכם שבחר עד אתמול לטמון את ראשו בחול, כדאי שיתבונן בנתון הבא: בישראל 2008 ההערכות הרשמיות מדברות על קרוב למיליון ישראלים שמשתמשים בסמים קלים. כדי להמחיש זאת, תחשבו שאחד מכל שישה ישראלים שאתם פוגשים ברחוב, בעבודה או בסופר - מעשן סמים...

"מה נעשה, שהדור שלי עקום כזה..." (להקת "הדג-נחש")

המספרים אכן מדהימים. אבל כדי להבין שתרבות הסטלנות בישראל נמצאת בעלייה נינוחה ושלווה, לא צריך להיות חוקר מעמיק. מספיק לפתוח עיתונים...

מפכ"ל המשטרה החדש, רב ניצב דודי כהן, הכריז עם כניסתו לתפקידו, שהמשטרה תפסיק להעמיד לדין משתמשים בסמים קלים. ואילו הרשות למלחמה בסמים, הגוף הממשלתי שאמון על הנושא, ועל יעילותו נדבר בהמשך, יצאה כדרכה בקודש בהצעה לגמרי לא מעשית - לערוך בדיקות שתן בבתי הספר כדי לאתר משתמשים בסמים. 

והמשתמשים?

קרוב לוודאי שאם תנסו לזהות אותם ברחוב, לא תגלו שום סימן שיסגיר את עיסוקם בשעות הפנאי. וזו חלק מן הבעיה. אין קבוצת אוכלוסייה, מגדר ברור או מאפיין טיפוסי של מעשן סמים קלים. להיפך, לצד השירות בצה"ל, וכנראה שאפילו יותר ממנו, זו התופעה שכ-ו-ל-ם שותפים לה בחדווה.

עורכי דין, אנשי היי טק מצליחים, קצינים בצה"ל (גם בכירים), סטודנטים משכילים, אומנים, פועלים פשוטים, בעלי משפחות ורווקים. אנשים קשי-יום, חובבי טבע, תושבי ת"א, תושבי הדרום וגם תושבי ערי השרון המבוססות, יישובי הצפון המופגזים ועיירות הפיתוח. מקומו של איש לא נפקד. כולם כאחד שותפים לחגיגה, ומצרפים לשגרת יומם (הרצינית בדרך כלל), בסופו של יום או בסוף השבוע, סיגריה מגולגלת, או שתיים.