"יוצאים לחופש!" הכריזה עדי הקטנה וחיוך שובב נמתח על פניה המנומשות.

"יוצאים לחופש!" שאג תומר אחיה בן העשר, את קריאת הקרב המסורתית שמאחדת מיליוני ילדים עם תום שנת הלימודים, ומתח בהתרגשות את חזהו הקטן.

"יוצאים לחופש", הפטיר באדישות, אסף, הבכור, מעל מסך המחשב. כמו רוצה להגיד: "בגיל ארבע עשרה המופלג, אני כבר לא מתרגש מכלום, ובטח לא מהחופש הגדול".

"כן, יוצאים לחופש", נאנחה האם, ומול עיניה חלף לו התסריט שצפוי לה בחודשיים הבאים.

"בנוסף לתיזוזים היומיים והמתישים של עבודה-הסעות-בית-משפחה, אני אמורה להסתדר עם שלושה ילדים נטולי בית ספר ושיעורי בית, שכל מעייניהם נתונים לאיך להעביר את החופש מבלי להשתעמם", היא חשבה לעצמה, "ואם זה לא מספיק, אז כל החגיגה הזאת מתנהלת בטמפרטורה אופטימאלית של ארבעים מעלות בצל".

חופש על הפרק

וכך, שבועיים מאוחר יותר, מצאנו את עצמנו ארוזים לשבוע. שלוש מזוודות עם בגדים, סנדלים, כפכפים למקלחת, שלושה ילדים צוהלים ושני הורים מודאגים. "יוצאים לחופש" - הטקס המסורתי שמלווה אותנו מדי שנה, עומד להתחיל.

"איך את קוראת לזה? חופש?" שאלתי אותה שטוף זיעה כשסיימתי להעמיס את הרכב, "חופש ממה בדיוק?", המשכתי "בשבילי, גם שבוע בלי לרחוץ כלים ולעשות כביסה, הוא חופש", לא איחרה התשובה להגיע. "סוף סוף יהיה לךָ קצת זמן להיות עם הילדים, לפני שהם מתחתנים ..." היא לכסנה אליי מבט.

אז, לכבוד הקיץ שהגיע והביא איתו בעסקת חבילה את החופש הגדול, ולרגל עונת החופשות שפוקדת את מחוזותינו בחודשים אלה ממש, בחרנו לבחון כמה שאלות מהותיות בעניין החופש, מנקודת מבט קבלית:

ממה בדיוק אנחנו לוקחים חופש? האם אנו באמת חופשיים? ומהי הדרך המובילה אל החופש?

רכבת אל החופש

חופש הביטוי, חופש הדת, חופש המידע, חופש הדיבור, חופש היצירה, חופש אקדמי, חופש העיתונות, יום חופש, לוחמי חופש, אפילו בהמנון הלאומי אנו שרים "להיות עם חופשי בארצנו". סוגים רבים של חופש קיימים לכאורה בעולמנו, ובכל זאת, כל אחד מהם הוא חלקי, רחוק מאוד מהמושג השלם של החופש, זה שאליו כולנו נכספים. מהו חופש שלם? חופש אמיתי? האם הוא בכלל קיים?

הקבלה מסבירה שכן, רק שהוא שונה מאוד מזה שאנו רגילים לחשוב עליו.

במקרים רבים השאיפה שלנו לחופש מתבטאת בחיפוש מפלט מהשגרה ומטרדות היומיום. אנו רוצים להשתחרר מהמועקה, מהלחצים, מהבוס בעבודה, מהחובות בבנק, לברוח מהמצב המדיני, הביטחוני, הכלכלי בקיצור, להתנתק קצת מהחיים, להתאוורר. אבל אם נעצור לרגע ונהרהר בדבר, עולה השאלה, ממה אנו מתאמצים כל כך להתנתק? אולי אפשר לבנות את חיינו אחרת, כך שלא נצטרך לברוח מהם אל החופש?

מי קבע שאנו צריכים לעבוד קשה כל השנה, לחסוך כסף, ולקנות איזה דיל לחופשה בטורקיה, רק כדי לזכות בחופש מדומה ובכמה רגעים קטנים של חסד?

ובינינו, הרי תמיד משהו לא מסתדר כמו שרצינו. פעם זה בית המלון שמתפקשש, בפעם אחרת החברים שמאכזבים, או הילדים שבדיוק החליטו להיות חולים...

מהר מאוד אנו מתאכזבים ומגלים שזה לא ממש מספק, ובטח לא מה שציפינו לו. וכל זה עוד לפני שהזכרנו, שבמהלך תקופת החופשה הקצרה, אנו נמצאים בחרדה על כך, שהנה, עוד רגע היא תסתיים ונצטרך לחזור לחיים האמיתיים.

חופשי זה לגמרי לבד

חכמת הקבלה קובעת שהאדם בעולמנו אינו חופשי כלל. הוא לא בחר לאיזו משפחה להיוולד, וגם לא השפיע על מגוון התכונות והכישורים שקיבל עם לידתו.

כשהוא גדֵל, הוא מושפע באופן מוחלט מהוריו, ממוריו ומהמחנכים השונים בחייו. בשנות בגרותו, מכתיבים לו כלי התקשורת והחברה שסובבת אותו את הכול: מה ללבוש, מי להיות, למה לשאוף, איך לחשוב, מה לאכול, את מי לאהוב, מה נכון ומה לא. אפילו אידיאלים של יופי או כיעור, קודים של התנהגות ודיבור, כולם נקבעים עבורו על ידי החברה.

למעשה, האדם אינו בוחר כיצד לחיות את חייו, אלא פשוט מבצע אותם. הוא מנווט אותם על פי מערכת חסרת פשרות של חוקים שאחרים קבעו לו, ומשתדל ללא הפסקה לרַצות את החברה שסביבו.  

על פי הקבלה, האדם הוא מעין תוצר המורכב משילוב של תכונות וכישורים טבעיים שקיבל בעת לידתו (הגֶנים שלו), ומהשפעתה של הסביבה שבה הוא חי. אלה מכתיבים את ההתנהלות של חייו, כובלים אותו ולא מאפשרים לו להשתחרר באמת.

מפסיקים לברוח

הקבלה מסבירה שגם "תרבות הפנאי" המפוארת שפיתחנו, מקורה בבריחה מהתמודדות עם שאלה קיומית המפעמת עמוק בתוכנו - "לשם מה אני חי?"

אנחנו מעמיסים על עצמנו אינספור פעילויות, בולעים בשקיקה טונות של אינפורמציה שלא נחוצה לנו, בוהים שעות ארוכות במסך הטלוויזיה, גולשים באינטרנט, צופים בסרטים, מבקרים בהצגות, ומה לא?! והכול, כדי להסיח את דעתנו, ולהימנע מהתמודדות עם השאלה אודות מהות החיים.

זוהי גם הסיבה שאנשים רבים חוששים "להישאר לבד עם עצמם", ללא טלוויזיה, רדיו, עיתון, או משהו אחר שיעסיק את מוחם וליבם, שמא ייאלצו להתמודד פתאום עם אותה שאלה קיומית.

אבל הקבלה מסבירה שזה לא חייב להיות כך. שינוי קטן יכול לגרום לחיים שלנו להיראות לגמרי אחרת - כמו חופשה מתמשכת וחסרת גבולות, שההנאה ממנה רק הולכת וגוברת מרגע לרגע.

איך עושים את זה?

מתחילים בהחלטה אחת קטנה - להפסיק לברוח.

לאחר מכן, פותחים את הלב ומאפשרים לשאלת הקיום הטבעית שחבויה בו, לפרוץ לחופשי. דווקא המענה לשאלה זו טומן בחובו את המפתח לעלייה על נתיב לחיפוש אמיתי של החופש הנצחי.

נשמת אדם תלמדנו

רק כאשר האדם יוצא לאוויר העולם הרוחני, הוא מגלה את החופש האמיתי. שם הוא יכול לבנות לעצמו מקום חדש, ללא לחצים או ערכים שמוכתבים על ידי החברה או מערכות תקשורת ופרסום מתוחכמות שמפעילות עליו מניפולציות. שם הוא יכול לראשונה להיות אדם. האדם שהגיע להשגה רוחנית נעשה חופשי מפני שהוא יוצא לממד שבו הוא פוגש את הכוח העליון - מערכת חוקים שאינה מגבילה אותו, ונמצאת מעבר לזמן, למקום ולתנועה. היא מאפשרת לו להתפתח ולעצב את עצמו בדמות הבורא. המקובלים נוהגים לומר: "נשמת אדם תלמדנו".

כדי להגיע אל החופש איננו צריכים לטפס על איזה הר, להרחיק עד קצה העולם ואפילו לא לברוח מהעולם הזה. כל שעלינו לעשות הוא לאפשר לשאלה הפנימית שבנו להתעורר ולהוביל אותנו לחיפוש אמיתי. אז תתגלה בפנינו הדרך, ייפתחו הספרים הנכונים ויהיה לצדנו גם המורה שיוביל וידריך אותנו בדרכנו אל החופש.

חופש הבחירה - תכנית

המוקדשת לחופש

ביטים רבים קרעו את הרמקולים העוצמתיים של מערכות הסטריאו במכוניות, מאז שמאיר אריאל שר בערגה על "זרעי קיץ שנישאים ברוח". בימים ההם, הסמים הקלים היו נחלתם של קיבוצניקים מגודלי שיער, מתנדבים שהגיעו מחו"ל או צעירים תמימים שנתקלו בתופעה במקרה בטיול למזרח.

אבל מאז, כאמור, מים רבים השקו את שדות הפרג הנצחיים. ומי מכם שבחר עד אתמול לטמון את ראשו בחול, כדאי שיתבונן בנתון הבא: בישראל 2008 ההערכות הרשמיות מדברות על קרוב למיליון ישראלים שמשתמשים בסמים קלים. כדי להמחיש זאת, תחשבו שאחד מכל שישה ישראלים שאתם פוגשים ברחוב, בעבודה או בסופר - מעשן סמים...

"מה נעשה, שהדור שלי עקום כזה..." (להקת "הדג-נחש")

המספרים אכן מדהימים. אבל כדי להבין שתרבות הסטלנות בישראל נמצאת בעלייה נינוחה ושלווה, לא צריך להיות חוקר מעמיק. מספיק לפתוח עיתונים...

מפכ"ל המשטרה החדש, רב ניצב דודי כהן, הכריז עם כניסתו לתפקידו, שהמשטרה תפסיק להעמיד לדין משתמשים בסמים קלים. ואילו הרשות למלחמה בסמים, הגוף הממשלתי שאמון על הנושא, ועל יעילותו נדבר בהמשך, יצאה כדרכה בקודש בהצעה לגמרי לא מעשית - לערוך בדיקות שתן בבתי הספר כדי לאתר משתמשים בסמים. 

והמשתמשים?

קרוב לוודאי שאם תנסו לזהות אותם ברחוב, לא תגלו שום סימן שיסגיר את עיסוקם בשעות הפנאי. וזו חלק מן הבעיה. אין קבוצת אוכלוסייה, מגדר ברור או מאפיין טיפוסי של מעשן סמים קלים. להיפך, לצד השירות בצה"ל, וכנראה שאפילו יותר ממנו, זו התופעה שכ-ו-ל-ם שותפים לה בחדווה.

עורכי דין, אנשי היי טק מצליחים, קצינים בצה"ל (גם בכירים), סטודנטים משכילים, אומנים, פועלים פשוטים, בעלי משפחות ורווקים. אנשים קשי-יום, חובבי טבע, תושבי ת"א, תושבי הדרום וגם תושבי ערי השרון המבוססות, יישובי הצפון המופגזים ועיירות הפיתוח. מקומו של איש לא נפקד. כולם כאחד שותפים לחגיגה, ומצרפים לשגרת יומם (הרצינית בדרך כלל), בסופו של יום או בסוף השבוע, סיגריה מגולגלת, או שתיים.