| 5/2008
טירונות (ז"ל) Nately
מראש אני אומר, טירונות 02, היא בזיון, בושה לחלטורה, חאפרית, קצרה, לא מקצועית, לא רצינית, משחק ודי מיותרת לעבודות המשרדיות שרובנו הולכים לעבור.
הגעתי לצבא בתור הבנאדם הכי חסר ייחוד בעולם, לא הייתה לי מוטיבציה.
מילא הייתה מוטיבציה שלילית שזה קצת יותר מעניין או אובר-מוטיבציה שזה מבורך. אבל אני, אדם אזוטרי וחסר ייחוד שכמוני, בא בלית ברירה מובל כצאן לקבע.
ההתחלה - ההסתגלות, המקלחות, חוסר הפרטיות, שעות שינה קצרות, אוכל ממוחזר, הזמנים, המשמעת ובקיצור, כל הדברים שלא רגילים אליהם לפני הצבא הכו בי.
אני מניח שכל אחד מקבל מעין צ'אפחה קטנה בעורף בימים הראשונים של הטירונות.
מכאן יש 2 דרכים להסתדר: להתמרמר על הסאפיחס או לקבל את התקופה הזו באהבה חוויתית משהו בידיעה שגם ככה זה רק 5 שבועות (יותר נכון חודש..)
אני למזלי בנאדם אופטימי וצהוב שכמוני מקבל על עצמי תמיד אחריות, פראייר יש אומרים...
הטירונות - במהלך התקופה הזו גיליתי משהו מוזר לגבי הזמן, מצד אחד הרגשתי כאילו הזמן טס ומצד שני הרגשתי כאילו כל חיי חייתי עם עוד 14 אנשים באוהל, חולקים ממתקים צוחקים על "הבונקר על הוופלים", עוזרים אחד לשני לרוץ, להתמתח, נותנים תמיכה נפשית (כן גם זה) כשצריך. בקיצור אנשים זהב היו לי במחלקה.
הפציעות (לא שלי) - הטירונות התחילה עם קטיעת אצבע ממיטה, המשיכה בדקירה של חייל במועדון בסופשבוע הראשון. ערפול הכרה אחרי בראור, התעלפות באמבטיה ונפילה על הראש שהובילה למצב בינוני-קשה. מאות פציעות שטחיות ומיגרונות למיניהן.
הסוף - השקעתי מעצמי והתבלטתי בשבוע וחצי האחרונים. הועבדתי קשה, נוצלתי וטורטרתי, אבל כמו שאמרתי, אני מסוג האנשים שיקבלו את זה באהבה (וגםן יעשו הכל למען חוו"ד טובה). כל הזמן הזה הרגשנו את הסוף, לכולנו היה חלק ששמח וחלק שדעך.
אני הכי אתגעגע ל -
ארז: הבטחתי לו שנטפס על הר (כנראה הר שלמה) ושבפסגה נעשן סיגריה.
איתן (שמאלן) ואביתר (מפונה גוש קטיף): שרבו על רבין בהתחלה, אבל אח"כ הצטלמו מחובקים ביחד.
לידור: אחד האנשים המוזרים, מבין בסכינים גרמניות, יודע פילאטיס ועושה ספינינג וגם מומחה בשחרור שרירים, שרירי הירך והשוק שלי חייבים לו הרבה, נ.ב. הוא גם שר ביפנית.
יובל: עצוב שעם מוטיבציה קרבית מטורפת, התקפי החרדה שלו מנעו ממנו עתיד צבאי מזהיר.
אורי: גם הוא מצא את עצמו ב02 בניגוד לרצונו, הלוואי ויגיע להיות מ"כ כמו שהוא רוצה.
יאן וגוניק: שעזרו לי עם המצב"ה.
ברחן: ההומו שלנו, אחד הגברים. הרבה מהצחוק של התקופה הזאת שייך ומיוחס אליו.
דניאל ואדם: פסיכוטיים כמו הטראנסים הפסיכודליים שלהם.
ברוך: האתיופ המצחיק והסטלן.
ארתור: הרוסי העצבני.
יבגני: הרוסי השקט.
יגאל: חולה צהבת, ספונג'בוב, בננה, אננס, פיקאצ'ו! פיקאצ'ו!! פיקאצ'ו!!! אבל מה, עשה את זה בסטייל.
אבנר חמי ואור: מגיע לכל אחד אחד מהם לזכות בכוכב נולד.
ניצן: האפרו-ישראלי שיודע לנצל כל דקה (בשינה, אכילת במבה, התחבשנות וכו') שד"א הוא גם שחמטאי טוב ותוכניתן מעולה.
אמיר: הדוגמן, "המפקד, אנחנו בתנוחת כפיות". "מה עשיתי?!"
ואחרון, אחרון חביב: אורן, החבר הרענני שאני מקווה שנמשיך לראות אחד את הפרצוץ המכוער של השני בסדיר/ אזרחות.
זו היתה תקופה קצרה אך מופלאה ששינתה את חיי והשפיעה עליי מאוד.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
