כמה פעמים?

הייתי רוצה להיות זאת שהבוס שלה נותן לה המלצות טובות

עם המטרה הברורה עם הרזומה העשיר

שכולם נהינים לעבוד איתה

שמקומות עבודה רודפים אחריי

שאנשים רואים אותי והם באמת מחייכים כי כיף להם איתי

שהיא מגנט לאנשים ומסתדרת עם כולם

להשתלב חברתית סוף סוף.

אני מודה שאני צריכה עזרה.

עזרה בשיפור הביטחון שלי

להיות שלמה עם הבחירות שלי

עם המקום שלי

אני חושבת שהרבה זמן אני כבר רוצה להשתייך

אני התגעגעת ללהגיד מה אני באמת חושבת להיות שוב הילדה החצופה אני מרגישה שהרשת החברתית סגרה עליי

ואני מפחדת להתבטא כי חצי מאנשים או יותר הם מהתחום שלי

מרגישה נשפטת על ההתקדמות שלי.

איפה אני יכולה להתבטא? וכל כך רוצה לסגור הכל ולהעלם.

 ללכת לזמן בלי מדיה ולהיות בן אדם

לחוות

טבע

אני יכולה פשוט לא להתחבר יותר.

כי זה מדכא אותי.

אני מגלה עוד הפעם סימפטומים של דיכאון?

חיים מלאי משמעות ותשוקה זה מה שאני רוצה.

אבל מעטים האנשים שהם האנשים שלי

מעודד אותי שאני יודעת שאנשים מצאו את דרכם גם בגיל 26 ואולי עוד לא מאוחר לי

הרבה יותר קל לאלה שמגלים מגיל העשרה מי הם ופשוט הולכים למטרה

אני יכולה להאשים את אמא שלי שבילבלה לי את המוח עם מה לעשות מי להיות ולקחה לי את החופש המחשבתי וכל הזמן התעסקתי בלהילחם בה

אני יכולה להגיד שהיא הפכה אותי לברברית שאני.ולא המנומסת שרוצים שאהיה בעבודה.

אני יכולה לבזבז אנרגיה בלאהשים אבל הפסקתי הנחתי לזה.

אבל עדין מלחיץ אותי לדבר איתה להיות לידה

איך אוכל לשמור על מה שבניתי?

היא לא רוצה לרעתי היא תיתן לי את החיים שלה ואת כל הכסף שלה היא עובדת ב 2 עבודות כגי לממן את החלומות שלנו אבל מרוב שהיא רוצה שאני אצליח היא מבריחה את זה ממני.

חשבתי שסיימתי את הסאגה השיפוטית על אמא שלי אבל הנה זה צף פה.

סליחה אמא

תהיי בריאה

ותזכי לחיים ארוכים ונחת ממני

אני רוצה להזמין את כל המנות בתפריט ולקחת ביס מכל אחת מהמנות ואז להחליט עם איזו מנה אני רוצה להמשיך

אני מפחדת לשרוף 2שנתיים מחיי ולגלות שאני בכלל לא רוצה לעבוד בתחום הזה

הרדיפה אחרי מה שאנשים עושים להשיג ואז לשאול את עצמי האם אלה הם חייך האם את מאושרת?

למעשה כבר בגיל 17 גיליתי את הצד הרוחני שלי האמיתי שלי וידעתי שזה מה שעושה אותי מאושרת

אני רואה אנשים משהים כיון ואני מקנאה אני רואה אנשים הולכין ללמוד ומתפתחים ואני מקנאה.

אני עושה מה שהם עושים אני כבר לא יודעת מה אני רוצה.

אבל אני לא אשקר אני גם מודאגת מאיך אפרנס את עצמי ובכלל את המשפחה שתהיה לי

אני לא רואה טעם לחיות בלהיות פקידה אפרורוית או משהו חסר נשמה ולכן לא אעשה זאת

למה אני מקשיבה כלכך לאנשים אחרים ולמה איכפת לי מדעתם עליי?

אני לא כל כך רוצה לחזור לארץ כי כאילו מרגיש שזו ההזדמנות שלי.

וגם מפחיד אותי להיות בארץ. עם כל הטרור הפחד מחדשות ומהשוד לאור יום של הממשלה ושל אחד את השני

אנחנו עם שודד.

רוצים להרויח אחד כל השני.

אני שונאת את זה.

אני חושבת שהדבר הראשון שאני עושה כשאני פוגשת מישהו חדש זה להביט בו

אולי הם מרגישים שיש לי גלאי אמת והם נלחצים אז הם לא מרגישים חופשי לידי.

אני אמרתי להורים שלי ובעצם לכולם שאני לסבית רק כדי שיקבלו אותי כבר ולא יחיו באשלייה שאולי אני אכיר מישהו יום אחד

ומפחיד אותי שאני לא

ושאני כמהה כבר למצוא את הנפש המיוחדת הזאת

שתוכל לחבק אותי ולהפיג את על הפחדים שלי

והנה אני שוב בוכה

אני כבר חודש בול במקום חדש שאני ממש שומאת וחסרת עיניין לגביו -עובדה שגם לא הכרתי פה אף אחת.

אני חושבת שאני מוכנה לעזוב.

הלוואי והייתיי יכולה להיות סטודנטית כי אני ממש רוצה ללמוד

הלוואי והיה להורים שלי את הכסף הזה.

הלוואי ומישהו עשיר היה בוחר לזרוק לי ככה את הכסף הזה ולתת לי את האופציה

הלוואי

אני נאיבית אני יודעת

אני מפחדת לאבד גם גם זה

אני מרגישה שאני מתחילה לאבד את היופי שלי

וזה מעציב אותי .

-