dg

זה פשוט אבסורד לגמרי לכמה שחיכיתי לחופש הזה, ומה שבפועל אני עושה בו ..

כל הפוסטים האלה, אלה שבאמת כתבתי ואלה שבראש שלי, פשוט כאלה דכאוניים ואני לא מצליחה לעזוב את זה.. אני מרגישה רע בכל דבר הנוגע לחיים שלי.. בקשר ללימודים ולמגמות, למשפחה, לאהבה ובטח שלחברים..

מצד אחד אני מרגישה אשמה כ"כ על הכל, שאני הבאתי את זה על עצמי ואני לא מצליחה להשתחרר. כל דבר שאני נוגעת בו פשוט נהרס, תרתי משמע. כאילו אני לא מצליחה לעשות כלום, פשוט כלווום.

דברים שכ"כ רציתי ואני לא מצליחה להתגבר על קשיים ועל מכשולים, אני מעדיפה פשוט לעזוב ולפרוש במקום להלחם .. ואז אני לא מבינה למה עשיתי את זה לעצמי מלכחתחילה..

ומצד שני אני מרגישה שכולם נגדי. שזה לאו דווקא אני אשמה. לפחות לא בהכל.

אבל כמה שאני לא אנסה, כמה שאני לא אשקיע את כל כוחי ואת כל האנרגיות שיש לי, זה לא יעזור. לא משנה כמה אני אנסה זה פשוט לא יעזור. אני מרגישה שרובצת איזשהי שמועה עליי, שכולם מתרחקים ממני, או לועגים או אני-לא-יודעת-מה. שלא יעזור כמה שאני אבוא עם שיא האנרגיות, כמה שאני אבוא אופטימית ומחייכת ופתוחה, הם פשוט יחזירו אותי לחושך. תמיד. תמיד. וגם המפגשים המצומצמים שתמיד היוו איזשהי רגיעה וצחוק כבר מזמן לא כאלה.  וזה פשוט ההרגשה הגרועה ביותר בעולם.. אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי כ"כ הרוסה מכל פאקינג כיוון בחיים.

וזה פשוט אבסורד, וזה פשוט דבילי אפילו, שהקרן אור היחידה שלי זה הוא, מישהו שלא יודע מי אני בכלל אבל נותן לי תקווה מטומטמת שתהרס גם היא ברגע שתהייה לו חברה שהיא לא אני.

אף פעם לא מצאתי את עצמי בוכה בכזאת קלות.. חוזרת מיציאות ומבילוי עם חברים בהרגשה כזאת תבוסתנית..

הורסת לעצמי, הורסת לאחרים..

ואפילו היא, זאת שגם אם רחוקה תמיד הייתי איתי ובעדי ועזרה לי, פוגעת בי בצורה הכי בלתי צפויה ..

אבל זה עובר מעליי..

אני מרגישה שפספסתי כאן תקופה וחזרתי פתאום למקום שאני לא מכירה... וזה הכי הכי פוגע בי עכשיו, בחופש, שיש יותר זמן ליציאות ויותר זמן למחשבות לפגוע בצורה הכי נוראה במקום כל הלחץ של הלימודים. בעיקר כשאתה חולה ובמיטה כל היום.

והדבר היחיד שמנחם אותי זה שאחרי על ירידה, יש עלייה, לא?

ועכשיו זאת ירידה ממש גדולה....