dg
|
כינוי:
MeGi. בת: 33
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
| 6/2008
בגידה
האמת המרגיזה שאופפת כל הזמן, תמיד נמצאת וממש קשה להתעלם...
ההרגשה הזאת, שהאופטימיסטיים ביותר לא יכולים להתעלם ממנה.
שאני לא יכולה להתעלם ממנה, שאני לא יכולה להתחבא מפנייה, כיהיא תמיד נמצאת שם בדרך זו או אחרת... ולא משנה מה אני אגיד לעצמי, מה אני אחשוב, באיזה אמצעים אשכנע... זה לא משנה. פשוט לא. כי זאת האמת, ברורה, יבשה וחזקה ושומדבר שאני אגיד לא ישנה את זה...
וזה כואב כ"כ... זה כואב לדעת את כל זה, שהם תמיד שם והם תמיד...... שיט. הדמעות האלה שכל הזמן יורדות, רק לכמה שניות, רק לכמה שניות ארורות ומפסיקות... אתה חושב שהם שם, אתה חושב שיש לך אחלה חיים וחברים טובים והכל סבבה ורגיל ונורמלי, וזה פשוט פוגע בך בצורות הכי כואבות ודוחק אותך לקיר עד שנגמר האוויר, עד שכל מחשבה אופטימית ופוסיטיבית ושמחה ומלאת תקווה פשוט נמוגה, נעלמת, מתפוגגת... ואתה נשאר בחשוך ובהרגשות הכי נוראיות והכי נבגדות והכי.. הכי רעות שיש.
כי אתה מנסה, אתה כופה את עצמך, ולפעמים אתה מצליח וצוחק ומצליח לחייך חיוך מזויפים, שאפילו אתה משתכנע מהם...
אבל אחרי יום זה נעלם ואתה חוזר לאותה תחושה, לאותה תבוסה...
ואתה רואה שרק שאתה באמת מנסה, משקיע את כל מאמצייך וכל טיפת כוח ואנרגיה שיש לך, אתה מצליח..
כשאתה מרפה ורק לכמה רגעים אתה כבר נעלם, אתה כבר לא שם, לא קיים, לא נמצא..
והם יכולים להגיד שהם התגעגעו..
והם יכולים לשאול ולברר ואפילו להתקשר ואתה יכול להרגיש קצת יותר טוב..
אבל זה לא משנה.
דיבורים ומעשים זה לחוד...
אתה לא יודע איך תעבור את החופש הזה. אתה לא יודע איך תעבור את מעבדת המחשבות, את מאבקי הכוחות ואם יישאר לך טיפת כוח בודדת כדי להמשך ולהאבק...
אתה רק מקווה ששנה הבאה יהיה יותר טוב, ששנה הבאה תכיר חברים שבאמת אכפת להם ממך, ששנה הבאה תשנה את החבורה הרגילה שכבר מאסת בהם והם מאסו בך, אולי....
התיכון הזה הולך להביא לך יותר מסתם בצפר חדש ובגרויות..
התיכון הזה הולך להביא לך בגרות משל עצמך, דברים שאתה אוהב, חברים ישנים חביבים וחברים חדשים מדהימים.
התיכון הזה..
שיגיע.
אתה לא מאמין שאתה אומר את זה..
אבל אתה רק מקווה שייגמר החופש.
נמאס לך לבזבז כל טיפת כוח שיש לך בשבילם, שישימו עלייך, שיסתכלו..
כי כשאתה איתם טוב, מעין טוב מזויף ואח"כ הכי רע..
וכמה אפשר, אתה שואל את עצמך?
כמה אפשר.?!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
