זה היה אתמול כשנכנסתי לאחד הבלוגים ופתאום נתקפתי דחף עז ובלתי נשלט לחזור לכתוב. בכלל, כל הבלוג הזה הוא בעצם אוסף של דחפים.. אני כותבת בו מ2007 וכל הזמן מוחקת פוסטים, עוזבת את הבלוג וחוזרת בו ברגעים הקשים או הדווקא משמחים, או סתם כי משעמם ויש מה לכתוב....
גם הפעם, התחלתי מחדש. מחקתי חלק מהרשימות, עיצבתי קצת אחרת והעיקר הוא שמחקתי את כל הפוסטים מלבד אחד. הפוסט האחרון שכתבתי לפני שעזבתי שוב.. שגרם לי לבכות עכשיו בערך שעה. טוב, די עם הקדמות.
אחרי הפסקה בלתי נסבלת, שגרמה לי שוב להעריך את המצב העגום שנקלעתי אליו, בהיתי בקיר במהלך השיעור הבא והתחלתי לבכות. לא משהו בולט, לא יותר ממספר דמעות בודדות והרגשה נוראית בלב. זה נמתח לאורך כל היום, בבריחה מחברות (לא שהן כל כך שמו לב, אבל ...) ופשוט ברצון אדיר להגיע כבר הביתה ולשפוך. עד סוף היום, כצפוי, ההרגשה קצת השתנתה והרגשתי יותר טוב, כך כשהגעתי הביתה הצורך לפרוק ופשוט לבכות לא היה מתבקש כמו קודם, אבל הצורך לכתוב הכל עדיין חי וקיים. אז נכנסתי לבלוג, והתחלתי קצת לקרוא פוסטים קודמים. מה ששבר אותי לגמרי זה לקרוא את הפוסט האחרון שנרשם בסוף יוני. ואז קלטתי, קלטתי שאני צועדת במקום... חשבתי שההרגשות והתחושות שיש לי בימים האחרונים זה משהו שהגיע עכשיו, שהתחולל בזמן האחרון. וקראתי את הפוסט הזה, שנרשם מלפני למעלה משלושה חודשים! וקלטתי שאני באותו מצב. שמה שכתבתי אז, אני יכולה לכתוב אותו בדיוק גם היום. שאני נתקעת עם הראש בקיר, עם אותם האנשים שלא מעריכים אותי ואני בכל זאת לא מתנתקת מהם... שרע לי איתם כל כך, שגורמים לי להרגיש רע אפילו בלי לשים לב, שאני סתם בשבילם, פשוט סתם, סתם.... ואלה אנשים מקסימים כל כך, באמת שכן, אבל אני פשוט לא שייכת.... מבחנתם אני ברורה מאליו, אני שם כשצריך, אני שם כשלא צריך, אני שם. פשוט שם. ופשוט כואב כל כך לחשוב על זה, כואב כל כך לראות את זה יום אחרי יום, להרגיש שאין לי חברה אחת ממש ממש קרובה לידי, שאין לי למי לפרוק, שאין לי למי לספר... שאני מוצאת את עצמי מספרת דברים אישיים לאנשים שאני אפילו לא מכירה..... להסתובב כמו רוח רפאים, למצוא פריצות לחדור אליהן, מקומות להתחבר בהם, מקומות להדחק לתוכם עד שנגמר האוויר ובא לי פשוט לצעוק, לבכות, לבעוט במישהו ופשוט להעלם בו במקום.... ואני רואה את עצמי מוקפת בכל כך המון אנשים, בכל כך המון חברים, ב150 אנשים שאני באמת מכירה ואוהבת ומעריכה, אבל זה עדיין אפוף בכזאת תחושה של חוסר שייכות, במעגל הקרוב או היותר נרחב, זה לא משנה... אני פשוט לא מוצאת את המקום שלי....
ולפעמים אני חושבת שיש לי מזל אדיר וגדול ונדיר, שזכיתי להיות חלק מדבר כל כך עצום,
ולפעמים פשוט חבל לי שאני חלק ממנו....
ולפעמים אני רוצה רק לצעוק עליהם. לצעוק עליהם ולשאול אותם למה....
ולשאול את עצמי למה אני עושה לעצמי את זה, מכאיבה לעצמי במודע, כמו מזוכיזם נפשי כזה.
באמת שנמאס לי.
והוא... שתמיד נמצא שם, שתמיד בזווית העין, שתמיד אני רואה אותו ומוקסמת ממנו. לפעמים אני חושבת שזה הדבר היחיד שגואל אותי. האהבה הזאת, שהיא לא אהבה, ההרגשה הזאת שרוצה להתפתח ולגדול ולהיות אהבה, אבל אם אני לא אתעשת על עצמי זה לא יקרה לעולם. אני צריכה את זה כל כך.
יש לי יותר מדי מה להוציא ופחות מדי כוח לעשות את זה, כך שזה יוצא יותר מדי ערבוביה לא מובנת. אני אלך ללמוד למבחן או משהו.. כ"כ מוזר לי שיש לי פתאום זמן בבית....
HOME SWEET HOME:)
(וד"א, התמכרתי לגמרי לכפתורים ולציורים מהבלוג המדהים לגמרי של Icons Factory, מומלץ בטירוף.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
