מאמי..
הדמעות צורבות לי על הפנים, צורבות את מה שאני לא רוצה לחשוב. את מה שאני לא רוצה לעשות.
אבל די.
זה כבר מרגיש דפוק. אתה בחיים שלי אבל בעצם לא.. אתה תמיד שם ברקע, במחשבות, בפנטזיות, בדמיונות. אבל אפעם לא במציאות. הלוואי והכל היה אחרת. הלוואי וזה היה נגמר אחרת אבל הכל כמו שהוא צריך להיות. אלוהים יודע מי הדפוק שהחליט שזה יהיה ככה, אבל לי נשאר רק להתמודד עם ההחלטות האלה.
אני אומרת לך ביי. לתמיד. בלי אופציה חזרה. אני לא רוצה שתוכיח לי כלום. הזמן הוכיח לי הכל. אני לא כועסת, חשוב לי שתדע את זה. אני גם לא פגועה זה פשוט כואב עמוק עמוק בבטן.
אני אוהבת אותך ברמות שאתה בחיים לא תדע, אבל היום אני עוזבת אותך בשבילי ובשבילך.
כדי שאני יוכל לנשום.
להתקדם הלאה.
לשכוח אותך.
כדי שאתה תוכל להיות איתה באמת, בלי לפזול הצידה, בלי הרגשות אשמה האלה. לא מגיע לה החרא הזה.
אני מקווה שילך לכם, שלפחות את זה אני אדע שלא דפקתי.