הכל התחיל בעץ. העץ שכיסה את המרפסת. המרפסת ששכנעה אותי לשכור את הדירה הזאת. העץ שאת ענפיו המתים נהגתי להשליך על נהגי ג'יפים קולניים. זה התחיל שם. הפסקת חשמל פתאומית הוציאה אותי אל המרפסת האהובה. למטה, ברחוב, הצלחתי להבחין במשאית של חברת החשמל. “מנוולים!” צעקתי "תחזירו לי מיד את כל המיליונים שאתם חייבים לציבור!”. אחר כך הלכתי לישון.
כשהתעוררתי, יצאתי למרפסת לטקס הקפה היומי, אבל משהו היה שונה. משהו היה חסר. זה היה העץ. המנוולים מחברת החשמל ניסרו את העץ שלי, על ענפיו המתים, על שלל התחתונים והמגבות שעיטרו את צמרתו. הם השאירו רק גזע ארוך ועירום. פתאום יכולתי לראות שיש מולי בניין. על חזית הבניין רוססו הכתובות "די כבר להיות שמאלנית" ו"שמאלנים הביתה", כאילו שיש לי בית. או ברירה.
הלכתי לפגוש את לאה בבית הקפה. הכרחתי אותה להשתיק את הסלולרי שלה. זה קרה כשגיליתי שיש לה אפליקציית טבע אדום (סימן רשום בתאגיד וגו'). עדיין, לא הצלחתי לחמוק מבשורת המלחמה שבפיה ומהמולת אתר הבניה שמול בית הקפה. הצעתי לה לעבור לגור אצלי, אמרתי שמזמן רציתי לעשות מעשה, לצאת מהבועה התל אביבית המתנשאת שלי ולארח משפחה מראשון לציון. לאה שאלה אותי לכמה זמן תוכל להישאר אצלי. עניתי לה שחודש. היא צחקה ואמרה שכבר מחר ייפלו טילים על הבועה שלי. "אם כך, נעבור להרצליה" עניתי. “יש לי שם חברה שיש לה חצר ענקית עם עצי גויאבה וסטודיו למחול".
לאה לא עברה לגור אצלי, ועוד באותו הערב נפלו טילים בתל אביב. המרחב הווירטואלי התמלא בריקודי הסברה והתלהמות שבא למות, ובמרינה של הרצליה יושבים אנשים ואוכלים ארוחות בוקר ישראליות. אני דואגת כי לא חידשתי את הדרכון הקנדי שלי, ודואגת כי מה יש לי לעשות בקנדה? יש שם רק שלג, רקונים, מייפל ואוכמניות. אני יודעת שאוכמניות עדיפות על מלחמות, אבל זה לא זמן לפנקייק.
יצאתי שוב אל המרפסת, להתבונן בגזע העירום. כריתת עצים היא תמיד סימן מנבא רעות. כמו רחוב שומם בשעת העומס בלב פלורנטין. שקט רע ומכוער. מצאתי את עצמי מהרהרת בהומלסים המוטרפים של השכונה. לא שמעתי אותם שרים כבר שבוע. על קיר הבניין מאחורי הגדם, בין די כבר להיות שמאלנית לשמאלנים הביתה, מישהו ריסס "אנחנו לא לבד".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
