יש אנשים לא בסדר. אני, למשל. לא הייתי בסדר כבר הרבה שנים, ואין מי שיקנה לי אייפון או אייפד או אייאוטוקורקט. אבל הרחובות של פלורנטין שקטים בשעה הזאת, והאנרכיסט רואה תכנית טלוויזיה עם אביגדור שנאן. הוא מסביר לי שמשאירים את הדלת פתוחה בליל הסדר, כדי שאפשר יהיה לקלל חופשי. כאילו משהו מפריע לו לשפוך את חמתו בימים כתיקונם.
ולפעמים אני מרגישה נורא בודדה בתוך כל זה. אתמול נתתי עשרה שקלים לנרקומן השכונתי. הוא נורא התפלא ושאל אותי בשביל מה זה. אמרתי לו שזה בשביל הזמן שלו, והתחלתי לשאול אותו שאלות. הוא אמר שהוא לא ראה אותי הרבה זמן במעדניה ושמע שהייתי באילת. אמרתי לו שעשיתי הסבה מקצועית ושעכשיו אני עיתונאית. הוא אמר שזה מצויין ושאל אם אני יכולה להשלים לו לסיגריות. לא היה לי עוד.
חיימונוב ואני קבענו לצאת לדרינק. הליתיום נסגר בחודש שעבר. חיימונוב עכשיו לגמרי בקטע של לעבור לחוות בודדים ולהקים שם אולפן הקלטות, בית הארחה ופסטיבלים. שתינו הרבה בירות וצ'ייסרים של ג'ק דניאלס. בשלב מסויים התחלתי לשתות את הטעויות של הברמנית. אחת הטעויות היתה צ'ייסר של מסקל. עד היום אני שומעת רחשים באוזן ומקווה שזאת התולעת. המאבטח אמר שאני לא נראית שיכורה בכלל. חיבקתי אותו. חיימונוב שלח לי הודעה ביום המחרת "מתי כבר תלמדי לשתות?". אני לא יודעת מה הוא רוצה. היה לי מאוד נוח להירדם על רצפת האמבטיה הקרירה.
אז כולם עכשיו בקטע של חג אביב שמח, עבדות וחירות, אס אם אסים, סדר קל, גפילטע כשר ומזין. יש אנשים לא בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
