מאיקרא רמה לפיתה עמיקתא

לרוע מזלה, נולדה בשנת 1938 בפולין. מסיפורים שגונבו לאוזניו של יבגני (ואין לדעת כמה אמת וכמה בדיה) למדתי שהמשפחה היתה עתירת נכסים, שיחדה את הגרמנים, והסתתרה ביערות סיביר במשך מה שכונה "המלחמה". החיים הקשים של משפחת יבגני נתנו את אותותיהם במצבה הנפשי המעורער של אמא יבגני, וכתוצאה מכך, גם ביבגני עצמו.

יבגני היה ילד כאפות עצוב, עולה חדש ונטע זר, גלותי ומוזר בסביבה של ילדים צברים שמחים, שזופים ופצועי ברכיים. אחד המשפטים שליוו בקביעות את ילדותו היה "אין לך זכות להיות עצוב". כך למד יבגני שהמכות שקיבל מהערסים בבית הספר, והמכות החינוכיות שהחטיפה לו אמו קשת היום בביתו, תמיד יתגמדו לעומת הזוועות שעברה משפחתו במלחמה. המסר חלחל היטב, ויבגני אכן בחר בסופו של דבר לא להיות עצוב. להיפך, מעתה והלאה הוא יהיה הילד הכי שמח והכי מצחיק בגדה המערבית.

זה עבד בהמון מישורים. בבית הספר, יבגני למד את ההומור של הערסים ונחל הצלחה מרובה בקרב בנות הכיתה. פעם אחת, בתגובה למכות השבועיות בבית, קילל את אמו "אמא שלך זונה" וצהל כשענתה לו בחזרה "אמא שלך זונה". הכאב נעלם. הכל עבר דרך מסננת ההומור.

בעוד מצבו של יבגני הלך והשתפר, מצבה של אמא יבגני הלך והידרדר. היא לא הצליחה לראות מה מצחיק את הילד, למשל, בזה שהאשימה אותו כי גנב את מיטב שמלותיה. יבגני מצא נחמה בהומור, בגיטרה החדשה ובספרים. אמא יבגני שקעה עמוק יותר אל תוך החרדות והפחדים. יום אחד, כשחזר מבית הספר, גילה להפתעתו שחדרו הפך לזירת מלחמה. הגיטרה מנופצת, כל הספרים על הרצפה, הכל הפוך. הוא שאל את אמא יבגני מה קרה. על כך ענתה ששכרה חוקר פרטי לחפש סמים והאזנות. יבגני גיחך ושאל אם החוקר מצא משהו, אבל כבר התחיל להבין שזה לא מצחיק.

אמא יבגני אושפזה באחד מאותם בתי חולים ספציפיים, ויבגני עבר לפנימייה, ואחר כך למגורים על פיסת קרטון בכיכר דיזנגוף. אחרי הצבא גילה עניין רב בתחום גלישת הספות והקומבינות. במשך כל הזמן הזה לא דיבר עם אמו. כשהיה בן 21 אולץ על ידי קרוב משפחה להתגורר עם אמא יבגני (שלמרבה הפלא מצבה השתפר באותן שנים נטולות יבגני) כחלופה לאשפוזו במוסד. כך חודש הקשר. כעבור שנה שנדמתה כנצח, עזב בשנית את בית אמו, והפעם הקפיד לשמור על קשר.

כיום אמא של יבגני בת שבעים וחמש, וסובלת ממגוון תופעות. חלקן תופעות של זיקנה, כמו שיכחה ודיסאוריינטציה, וחלקן תופעות שמוכרות היטב ליבגני. אותן הפרנויות של ילדותו, אבל כעת, האצבע המאשימה אינה מופנית כלפיו, אלא כלפי השכנים הקולניים. יבגני מנסה לשכנע את אמו לעבור לדיור מוגן. היא מתעקשת להתנגד, ותולה זאת בדאגה ליבגני. "אני רוצה להוריש לך את הבית", "אני חייבת לדאוג לך", "אין לך אף אחד בעולם". דברים בסגנון הזה. יבגני מנסה לשכנע, אומר שהכל בסדר, שהוא מוצף בעבודה, שהוא לא צריך כסף ובטח לא דירה באריאל, שהוא תיכף בן ארבעים ושהגיע הזמן שאמא יבגני תדאג לעצמה. אבל אין (ולא היה אף פעם) עם מי לדבר.

יבגני לא יודע מה לעשות, ומנסה לדבר עם הילד הפנימי:

- ז'ניה, קבל קטע, אמא אומרת שהשכנה פורצת לדירה שלה כשהיא לא נמצאת ומבלגנת לה את מגבות המטבח.

- זה לא מצחיק אותי.

- טוב, אז ז'ניה, תשמע את זה: אמא אומרת שהשכנה גונבת לה תפוחי אדמה ובצל.

- עזוב אותי, באמאש'ך, זה לא מצחיק.

- ז'ניה, האמא השמנה שלך בטלפון, גנבו לה את המסיר שומנים. זהו, הלך עליה.

- זה פאקינג מדאיג.

- אבל קיבינימט! למה שמישהו יפרוץ לדירה שלה ויגנוב רק חומרי ניקוי?

- אמו של האדם אינה אלא הוא עצמו. מה שעובר על אמאש'ך, יקרה גם לך.