מאיקרא רמה לפיתה עמיקתא

בפעם הראשונה שנפגשנו,

נדרסתי מול עיניו.

הייתי בדרך לקונסרבטוריום.

מחברת תווים ביד אחת,

פחית קולה ביד השניה.

אני הייתי בת שש, הוא היה בן שבע.

ישבנו ביחד ליד הקיוסק של אביו.

חיכינו לאמבולנס.

הוא נתן לי שקית של מיץ קפוא,

ושתקנו שם ביחד.

הפעם השניה שנפגשנו

היתה ברכבת מתל אביב לנהריה,

כעבור אחד עשר שנים.

ישבנו בין הקרונות 

ועישנו סיגריות.

בתקופה ההיא עישנו בכל מקום.

הזמנתי אותו לראות את צוללת צהובה

ולישון אצל אחי.

הפעם השלישית שנפגשנו

היתה כעבור חמש שנים,

בקלאבמרקט בקריית שמונה.

לא זכרתי אותו. רציתי להתחיל איתו.

לא הצלחתי להבין איך מתחילים עם בנים בסופרמרקט.

הוא שאל אותי איפה הירקות,

ורציתי לענות משהו שנון,

אבל לא היה לי מה לומר.

חייכתי והצבעתי על הירקות.

הוא זיהה את החיוך שלי מהרכבת לנהריה.

אחר כך גילינו שאנחנו שכנים.

בשנים האחרונות של המאה העשרים,

היינו דבוקים אחד לשני.

קרענו את הארץ בטרמפים

עד שהוא שבר לי את הלב.

עזבתי את הלימודים ואת קריית שמונה.

עברתי לגור באילת, היה לי חבר אחר.

הסתדרנו מעולה, שלושתנו.

הוא מת בסוף, החבר מאילת.

הילד מהקיוסק הזמין אותי לגור איתו בפלורנטין

בחודשי השכירות האחרונים שלו.

"אחר כך נחפש דירה יחד כשותפים"

הוא אמר.

זה לא קרה. לא הסתדרנו.

התפוצצתי עליו בכיכר דיזנגוף,

צעקתי שאני לא רוצה לראות אותו יותר לעולם.

ראיתי אותו אתמול בשוק הפשפשים.

עברו אחד עשר שנים מאז הפעם האחרונה.

"איך יכול להיות שאנחנו בני ארבעים?"

הוא שאל והוסיף "הילדה עם הקולה, יא אללה".