מאיקרא רמה לפיתה עמיקתא

בפוסט הקודם סיפרתי על מכתב התפטרות שקרי. במקום להטיח במנהלים את הסיבה האמיתית להתפטרותי, בחרתי להמציא עומס עבודה. אני באמת מנסה להיות יותר כנה עם אנשים. עם זאת, חשוב לי לא לשרוף גשרים ולשמור על יחסים טובים עם כולם. במיוחד בכל הנוגע לתעסוקה. למרות שאני מחשיבה את עצמי כעצלנית, אחרי שבוע ללא עבודה הייתי לחוצה ומודאגת. התקשרתי למישהו שפתח מועדון ורצה שאעבוד אצלו. אמרתי לו שאני צריכה לחלטר. הוא הסכים והתחלתי לעבוד מיד. עוד שבוע עבר, ופתאום קיבלתי המון עבודה בכתיבה. השקר שלי הפך למציאות. נדרשתי לכתוב ארבעים מאמרים לשמונה אתרים. הלקוח לא נקב בדד-ליין, אז המצאתי אחד כזה לעצמי.

אז כן, פתאום עומס עבודה. נדרשתי לכתוב בעברית ובאנגלית על מטבחים מעוצבים, תיירות פנים וחוץ, ניתוחים להסרת משקפיים, דיג בפינלנד וג'יזס קרייסט. (כן, ג'יזס קרייסט. למזלי הרב יש לי עותק של הברית החדשה בעברית בבית. נעזרתי בו כדי לשלב פסוקים רלוונטיים בטקסט). כתבתי בימים, עבדתי במועדון בלילות, ולא היה לי זמן להתבטל כמו שצריך או לכתוב סטטוסים בפייסבוק. כאילו לא הייתי עמוסה מספיק, אמא שלי חשה ברע ואושפזה בבית חולים למשך שבוע. הספקתי לבקר אותה פעמיים לפני שהשתחררה. פתאום הבנתי שהמצב הנפשי שלה (פרנויה וקשיים קוגניטיביים ממשיים) הוא קבוע, ולא עומד להשתנות. זה הוביל אותי למחשבות על איך תיראה הזיקנה שלי. אם גם אני אשכח דברים, אם גם אני אהיה מלאה בפרנויות, דאגה ובדידות, אם גם לי יהיה גידול שפיר במוח.

עברו 14,001 ימים מאז שנולדתי. כשהייתי ילדה תמיד חשבתי שאספיק הכל בשנות העשרים שלי. חשבתי שאלמד באוניברסיטת בן גוריון, שאפרסם ספרים, שאהיה אמא לשלושה ילדים, שאהיה זמרת ושאגור בתל אביב. חוץ מעניין תל אביב והמוזיקה, שום דבר לא קרה. איכשהו הצלחתי להבין שתואר אקדמי לא יקדם אותי לשום מקום, שכתיבת ספרים לא תפרנס אותי ושהאמהות תהיה עלי לנטל רב, כלכלי ונפשי. כל כך השתניתי במרוצת ארבעה עשר אלף הימים האחרונים (היום הנוסף לא נחשב - לא עשיתי שום דבר היום ולא השתניתי בכלל). לפעמים אני מרגישה תחושת ניתוק וריחוף ללא שורשים. לא יכול להיות שזאת היתה הילדות שלי. לא יכול להיות שכל זה קרה לי. איזה מזל שאין תיעוד לכל הדברים האלה. שהכל קרה לפני האינטרנט.