כתבתי פוסט ארוך ורציני על איך זה לחיות עם עצמי, אבל אני עדיין לא בשלה לפרסם את זה. אני יכולה רק לומר שיש פה יותר מדי אנשים, שצפוף לאללה בארון הזה, ושאני ממש אשמח לא להסתבך בצרות השנה. חוץ מזה, הכל עשנשיש, אם לצטט. כל הדיבורים על תכניות לעתיד הקרוב גומרים לי את הסוללה ועושים אותי רעבה.
מישהו שאל אותי אתמול אם ראיתי משהו מעניין בטלוויזיה, והוסיף שהוא שואל את השאלה הזאת כשהוא מרגיש שאין לו על מה לדבר. הוא כנראה נתקף מיד אחר כך בגל של מודעות עצמית, כי הוא שאל אותי מה הנושא שהכי משעמם אותי. עניתי שצמחונות. ואז שתקנו ביחד. אני פוגשת כל מיני אנשים מוזרים בעבודה. גם כאלה שמתיישבים עשרים סנטימטרים מאחוריי, במקום לשבת לצידי על הבר.
כולם משוגעים, אז מה אני עושה עניין. זה שהאחים ארדיטי מתחמקים ממני, זה לא כי אני משוגעת. אלא בגלל שיש לי אופי מחורבן. האנרכיסט מקומה גימל אמר שאני אופטימית, ומאז אני שוחה בשלוליות של שליליות. אולי אני עושה דווקא. עוד לא החלטתי. מה שכן, אני אשמח לחיות בתוך ראש של מישהו אחר לתקופת ניסיון. משהו בתוכי אומר לי שזה יכניס אותי לפרופורציות, אבל אסור לי לבטוח בקולות שאני שומעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
