מאיקרא רמה לפיתה עמיקתא

- אלישבע ארדיטי! אלישבע ארדיטי!

- מה? מי אתה?

- זה אני רפי, לא חשוב עכשיו.

- מה אתה רוצה?

- הבחור כאן לידי הוא מתגלית. איבד את הקבוצה שלו. לא מדבר עברית או אנגלית. מה אני עושה איתו?

- לא יודעת. מה אתה עושה איתו?

- אלישבע, אני עוקב אחרייך בפייסבוק כל הזמן. לא יכול להיות שאת לא יודעת מה לעשות.

- לא ידעתי שאתה עוקב אחריי.

- את קופצת לי בפיד כל הזמן, אני לא שולט בזה. תגידי לי מה לעשות איתו, אני חייב לעוף לעבודה.

- אולי תיקח אותו למשטרה?

- אבל הוא נעדר רק חצי שעה.

- כן, אבל אם יחפשו אותו מתגלית, בטח יפנו למשטרה. יש תחנה גדולה בדרך שלמה, על גבול יפו.

- ופתוח שם עכשיו?

- תמיד פתוח שם. כמו האמפם והפיצוציות.

אחר כך הלכתי הביתה. האנרכיסט ואני החלטנו לא להדליק את המזגן השנה, ולכן החלונות היו פתוחים לרווחה, ויכולנו לשמוע עובר אורח תמים מקיא את נשמתו השיכורה. יצאנו מיד למרפסת לצחוק לאידו.

- אחותי!

- אני בת יחידה.

- אחותי, אפשר מים?

- כן. שתית?

- לא. בלעתי שש עשרה אקסטות. מהבוקר אני ככה, כבר בא לי להתאבד.

- רגע. אל תתאבד, זה לא מנומס.

רצתי למטבח והבאתי בקבוק מים. אצלנו במשפחה, מקפיאים בקבוקי ליטר וחצי מלאים למחצה. כשצריך לשתות, ממלאים את הבקבוק במי ברז, ומקבלים מים קרים וטעימים. בלי להיתקע עם בקבוק קרח ולחכות שיפשיר. האומלל מהרחוב היה עסוק בלבקש אש מבחורה שעברה לידו ולא פחדה.

- אתה תופס?

- כן. תזרקי.

- תפוס.

הבקבוק נפל בין ידיו הפתוחות של המסומם מהרחוב, שכנראה דמיין ג'ריקן עמוס בוודקה רדבול.

- תודה רבה! תהיו בריאים!

- שש עשרה אקסטות, כל הכבוד!