למקרא קטע הפתיחה לבלוג שלי, ולמראה רשימת הספרים לקריאה, בוודאי שאלתם את עצמכם: "מה הבחור הזה כל כך אובססיבי לגבי ליבוביץ'? מצא לו את מי להעריץ!...".
ברצוני להבהיר את העניין חד וחלק: אמונתי איננה אמונתו של ליבוביץ'. אני מסכים עם רבים מדבריו, אך מסקנתנו הסופית הפוכה.
פעמים רבות נשאל ליבוביץ' ישירות אודות אמונתו בקיומו של אלוהים. תמיד התחמק ממתן תשובה ברורה. מר אריה אלמוג, אדם רב פעלים כבן 75 כיום, שאל גם הוא בזמנו את ליבוביץ' את השאלה וזכה לוידוי מפתיע: "נולדתי לתוך הדת ולכן אני מאמין". אריה אלמוג פרסם דברים אלו בפורום "הגותו של ליבוביץ" ב"תפוז".
אמונתו של ליבוביץ' היא אמונה שהתקשיתי להבינה משך זמן רב. להמחשת הקושי, אביא מספר ציטוטים מספרו "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל": "ניתן לומר, שביהדות האמונה היא בנין-על מעל למצוות, ואין המצוות בנין-על מעל לאמונה". זאת ועוד, "תכניה האמוניים של היהדות היו שנויים במחלוקת ביהדות גופא, ועל כל פנים ניתנו לאינטרפרטציות שונות וסותרות בדורות שונים ואפילו באותו דור עצמו". מן הדברים האלה, גוזר ליבוביץ' את המסקנה המתבקשת, ש"היהדות, כחטיבה היסטורית אחת, לא נתגלמה באמונה אלא במצוות מעשיות בלבד".
כמי שהתחנך בבית מדרשה של היהדות הדתית, אני יכול להעיד כיום (אבל רק במבט לאחור), כמה דבריו של ליבוביץ' נכוחים וצודקים. היהדות אינה עוסקת כלל בתיאולוגיה מסודרת כלשהי ובנסיונות להוכיח את קיומו של אלוהים. בוודאי שלאורך השנים היו רבנים ואישים שכן עסקו בכך, אך התיאולוגיה אינה נמצאת בבסיסה של היהדות.
ליבוביץ' היה החלוץ שהעז להכריז "המלך הוא עירום" ולהודות כי היהדות איננה מכילה כל מידע או הכרה אודות האלוהים. מסתבר (וזו תוספת שלי), כי היא יותר דומה לאחת מאותן כתות מזרחיות משונות, בהן ה"מאמינים" הולכים כעדר אחרי הגורו בלי לשאול שאלות מיותרות. ויותר גרוע – ביהדות ה"גורו" אפילו לא קיים!
ואני שואל: אם אין אלוהים, או אם לפחות אין הוכחה לקיומו, בשם מי ובשם מה אני נדרש לקיים מצוות, ולמי אני משעבד את חיי?
ליבוביץ' לא ענה על השאלה והמשיך בחייו הדתיים האדוקים.
אני שואל את השאלה, ומשזו נשארת תלויה באויר – אני מבין מה התשובה.
אני ממליץ לכם על המאמר "ליבוביץ' – צעד ראשון בדרך לאתאיזם" של ליאור טל. מאמר נהדר, שעשוי להבהיר טוב יותר את דבריי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
