יציאתו בשאלה של בחור אחד מבית טוב, אי שם בשנת 2003

אתמול בערב, לאחר צאת השבת, ישבתי עם חברתי וסיפרתי לה על "עלילותיי" בשבת.

לפני שאמשיך, אערוך לכם היכרות קצרה עם אהבת חיי: מדובר בבחורה מקסימה, פיקחת, אשת שיחה נהדרת, שיודעת להיות "החבר הכי טוב" שלי. היא בת גילי, והקשר שלנו נמשך לו לסירוגין מזה כ-8 שנים (!). לשמחתי, תקופת ה"לסירוגין" הסתיימה זה מכבר ואנו כיום על דרך המלך (כן, הבנתם נכון).
עד כאן ההיכרות.

בקיצור, ישבנו לנו ביחד ואני התחלתי לספר לה. סיפרתי על הדלקת המחשב ועל ההרגשות שליוו אותי תוך כדי. בהתחלה היא מאוד הופתעה. למרות שכבר מזה זמן רב היא יודעת על מחשבות הכפירה שלי, בכל זאת – המעבר שלי מדיבורים למעשים נראה לה מבהיל (ולי גם כן, אבל פחות).
חברתי, מבחינתה, היתה ממשיכה ללא כל תהיות בחייה הדתיים, אלמלא אני התחלתי עם מחשבות הכפירה שלי. היא אמרה לי זאת בעבר בפירוש: החיים בחיק בדת נוחים וקלים משום שאינך צריך לחפש משמעות לחייך - קיבלת את ה"משמעות" עם כפית לפה מגיל אפס. זו היתה הצהרה אמיצה מאוד. היא הודתה שנוח לה לדכא את יצר החשיבה שלה ולקבל בתמורה תפיסת עולם ואורח חיים שכבר הוכנו עבורה מראש ללא כל טירחה מצידה. אני, מצידי, אינני מנסה לשכנע אותה להחזיק בדעותיי, אולם אני משתדל לגרום לה להפנים את העובדה שהגיע הגיל בו צריך לתת לשכל לבצע את תפקידו, קרי - לחשוב. לא ייתכן, מבחינתי, ללכת עם העדר רק משום שנוח ללא הפעלת שום מנגנון שיפוטי-ביקורתי (רק לשם הבהרה: אם מישהו עצר, חשב, והגיע למסקנה שההליכה עם העדר היא דבר הנכון – אשריו! הוא יצא ידי חובת חשיבה מבחינתי).

בכלל, אני חושב שחייו של אתאיסט קשים לאין ערוך מחיי האדם הדתי. האתאיסט נאלץ לחשוב יום-יום ושעה-שעה על מעשיו, דרכו בחיים וערכיו – מתוך ידיעה שהוא אדון לעצמו ואין מי שידריך אותו. דומה הדבר לילד קטן, המרגיש שקט ובטוח כאשר אימו נמצאת לידו. אין הוא צריך לשאול שאלות או לדאוג – אימא תדאג לכל. לעומתו, האתאיסט הינו ילד קטן אך יתום. הוא נאלץ למצוא לעצמו את דרכו, ללא צילה המגונן והמנחה של אימא.
רוב הדתיים בוודאי לא יסכימו איתי על עניין זה. בעיני רובם, ונוכחתי בכך במשך השנים, חיי החילוני מצטיירים כקלים עד קלילים, ללא דאגות, קו מנחה או ערכים (או בכל מקרה – לא ערכים נוקשים מידי...). אף הרציונליסטים ביותר בקרבם מחזיקים, אולי לא בגלוי, בדעות מעין אלו. לו רק היו יכולים לרגע קט להסתכל על עולמם מנקודת מבט חיצונית ואובייקטיבית!

נחזור לעניינה של חברתי: בעקבותיי, גם היא מתחילה לברר לעצמה את העניינים, אולם נמצאת עדיין כמה צעדים מאחוריי. אני משתדל מאוד, בשיחותיי עימה, שלא "לדחוף" אותה למסקנות או מעשים כלשהם בטרם תהיה באמת מוכנה להם. אינני רוצה שתקבל החלטות חפוזות ותתחרט אחר כך.
באופן כללי, אני מאמין שמרגע שהחלה להתעמק בדברים – הדרך חזרה תהיה מאוד קשה. אחרי שעולמה נפתח בצורה כל כך דרסטית, יהיה לה קשה לחזור לאמונתה (או אולי "נוחיותה"?) הקודמת. אני רק מאחל לה מכל ליבי האוהב שתהיה חזקה בדרך בה היא הולכת (ב"דירוג אבק" אחרי), ושתצליח להתגבר על הקשיים מתוך אמונה בצידקת דרכה החדשה (ואם חשבתם ששמעתם צל של פטרונות בנימת דבריי – טעות בידכם. אינני מתנשא עליה לאמור: "לי הפתרונות, ואת – אמצי אותם מיד!", אלא מזדהה עימה מכיוון שלפני שבועות מעטים עמדתי גם אני באותו מקום בדיוק!).

אני מתנצל בפני הקוראים הקבועים על העידכון המקרטע משהו של הבלוג. אני מתקשה למצוא פרקי זמן פנויים, רגועים ופרטיים בהם אפשר לכתוב. בעבודה אין לי דקה פנויה, ובבית איזור המחשבים עמוס בד"כ בבני משפחה סקרנים...
אבל תודו, מה עדיף – כמות או איכות?

תמונה של אלוהים: