בס"ד
בוצר טוב.זו הפעם הראשונה שאני כותבת בבלוג, אז אני מקווה שהוא יצא בסדר. אין לי סבלנות לקרוא בלוגים אחרים, סליחה על האגואיסטיות, אבל לטובת אלו שכן נהנים לקרוא בלוגים של אחרים, הנה אני כאן.
אתמול בערב יצא לי סוף סוף לחלוק עם בעלי ברובד מסוים תחושות שמעיקות עלי לפעמים, ובתקופה האחרונה הרבה מאוד.
אני מרגישה שהחיים לא שווים את המאמץ, פשוט כך. אני מרגישה שהדבר היחיד שאני חיה בשבילו כרגע הוא בתי המתוקה בת השנתיים, ואלמלא היא, מה אני עושה כאן בכלל? אני לא עוסקת בשום תחביב, (אפילו שפעם היו לי, וסביר להניח שהם מנמנמים להם אי שם בנבכי נשמתי), אני לא עושה שום דבר מיוחד במשך היום- כביסות, בישולים, קצת סדר ונקיון, טיול קטן בחוץ עם החמודה שלי וזהו. נגמר היום. האם לשם כך נוצרתי? אני תמיד מלווה בהרגשה שיש משהו מעבר לזה. שיום יבוא ויקרה משהו גדול ומפתיע שישנה את חיי לטובה ומאותו היום אדע מה התכלית של חיי ולשם מה נוצרתי. אך מה אם החיים שלי כעת הם הם הדבר שעליו מושתת קיומי? אני צריכה ללמוד להפיק ממנו את המירב. חבל שאינני בעלת מזג אופטימי. אני תמיד לוקחת את החיים קשה ולא חושבת שבאמת יהיה יותר טוב. האמונה שלי בהקב"ה מלווה אותי כמובן לכל מקום אולם לפעמים זה נדמה כאילו היא נמצאת במימד אחר מהקיום היומיומי שלי. אני מוכרחה ללמוד איך גם ביום יום הפשוט האמונה מלווה על כל צעד ושעל. אני מדמה בעיני כאילו יש אנשים שחייהם נמצאים הרבה יותר עמוק ומלווים בכל רגע ורגע בתחושה רוחנית נפלאה. זו הפנטזיה שלי בלב. אולם בראשי וודאי שאין זה כך,אני יודעת שלא משנה כיצד נראה לי אדם מסויים, לכל אחד יש את חיי היומיום שלו.ואת הג'יפה שלהם גם.
לפני כשבועיים הייתי בשבת שבע ברכות ושיחקנו משחק שכל אחד קיבל חפץ והיה צריך לתת לזוג הטרי ברכה שקשורה לחפץ. משחק קצת נדוש, אבל זו לא הפואנטה. היה שם אחד שקיבל מברשת לאסלה. המסר שלו היה:"תזכרו שהחיים הם לא פיקניק, יש גם דברים אחרים." אז זהו, שלפעמים אני מרגישה כמו בתוך מברשת אסלה אחת גדולה. איפה הפיקניק??
אבל נדמה לי שאני סתם קוטרית. לא באמת חסר לי משהו. יש לי בעל שהוא בסדר (לא מדהים, אבל נסתפק בו. יש הרבה יותר גרועים) יש לי ילדה נפלאה בת שנתיים (ואנחנו מנסים כבר שנה להביא לה אח/ות ועד כה לא הצלחנו-תסכול נוסף בחיי המצומצמים) יש לי משפחה גדולה ואוהבת (וחמות שאני לא אוהבת במיוחד- אבל מי כן?) יש לנו פרנסה (הרבה מתחת לממוצע, אבל לפחות אני לא צריכה לשיר ברחוב) אנחנו בריאים (תודה לך ה'!!!!!!) ובסך הכל לא חוסר לי כלום. הבעיה אצלי היא שאני רואה את החור שבכעך (=בייגלע) תמיד,ואולי אני צריכה לעבור ללחמניות... אז אני מתנצלת אם אחד מהקוראים חש שהוא צריך לקפוץ מתחת לגלגלים של משאית לאחר הקריאה, אבל אני כותבת את הבלוג בשביל עצמי. ולאחר ששפכתי את כל מה שיש לי על הלב (ותאמינו לי, קיטור זה ממש בריא.)אני מבטיחה מדור קצת יותר אופטימי בפעם הבאה. (כמובן אופטימי במידה. אני לא חולה במניה-דפרסיה ברוך ה'). והנה "הרסן" קטן (בעברית:ספוילר), בפעם הבאה נדבר על החלומות שלי -להיות סופרת, להיות זמרת, להיות אמא ולהיות חסידת חב"ד.
אז צא לעולם הרחב בלוג קטן שלי, וב"הצלחה!
אני מאחלת לכולכם יום נפלא אופטימי ומקסים שיקרו בו רק דברים טובים! אי"ה עד הפעם הבאה יבוא המשיח ונפגש בבית-המקדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
