בס"ד
בוקר טוב לכל קוראי היקרים, אם יש לי כאלו.
כפי שציינתי בפעם הקודמת, אנו נשוחח כעת על הדבר אשר קרה בחיי ואשר אני חשה שהזריק מנת יתר של מורפיום ליצירציות שלי והשקיע אותה בתרדמת עמוקה וקשה (ואני מתפללת שאיזה נסיך יתן לה נשיקה מתישהו).
אתם יודעים איך תמיד אומרים שאף פעם לא מתחרטים על משהו שעשינו, מתחרטים יותר על משהו שלא? אז בדרך-כלל זה נכון בעיני. אבל יש משהו אחד שעשיתי בחיי אשר בזבז שלוש שנים יקרות מחיי,ואשר אני מתחרטת בכל לבי שלא עשיתי משהו אחר באותו הזמן. תירגעו, זה לא שישבתי בכלא או משהו. בסה"כ למדתי סיעוד.מי שאינו יודע מה זה, זה מה שפעם היה נקרא אחיות, אבל למען היות פוליטיקלי קורקט עם האחים שביננו (והם בד"כ דוברים רוסית או ערבית, כך שזה לא משנה להם איך קוראים לזה בעברית)זה נקרא "סיעוד".וזה בהחלט מקצוע נפלא וחשוב ומקצוע של נתינה אינסופית וסיפוק וכו' וכו', רק מה, זה לא מתאים לי.מה לעשות, לא כל אחת יכולה להיות אחות! אל תשאלו אותי למה לא הפסקתי באמצע. זו שאלה קשה וכואבת. אבל בוא נגיד כך-הופעלו עלי לחצים מצד הורי, ולי לא היה אומץ לנסות להוכיח להם שהם טועים. כי עד אז הם כמעט שלא עשו טעויות. זו בערך הטעות הגדולה הראשונה שלהם. הם עדיין מפעילים עלי לחץ למצוא עבודה בתחום, למרות שהסברתי להם שרק בגלל שזה הדבר היחיד שיש לי הכשרה לעשות, לא אומר שאני רצה לעשות אותו. אני בינתיים לא כל כך נואשת. וגם אם יום אחד אהיה נואשת ואעבוד כאחות באיזהשהו מקום, זה יהיה מתוך חוסר ברירה ולא מתוך רצון.
אני למדתי במוסד מכובד-עאלק בשם "ביה"ס לסיעוד שליד המרכז הרפואי שערי צדק" בירושלים. ולמי שזה חושב שזה לשון הרע להשמיץ אותו מעל במה זו (ואיך זה יכול להיות לשון הרע אם אף אחד לא קורא את הבלוג?) רק אגיד שבעיני זה פיקוח נפש ממש שאף אחת לא תלך לשם יותר. זה מקום שמתייחס לבנות שלומדות בו כאל ערימה של זבל אנושי שמחוסר ברירה מלמדים אותן משהו. הדרך היחידה במקום ההוא ללמוד כיצד צריכה אחות טובה להתנהג היא לנהוג הפוך במאה שמונים מעלות מהדוגמה שהם מציבים לנו.
בכל אופן, התעניתי תחת ידי הנוגשים הללו שלוש שנים אבודות ויקרות מחיי. סבלתי מעבודה מעשית במחלקות מסריחות עם אחיות מגעילות, הופעלו עלי צעקות לחצים ואיומים. לו יצויר גרף שבקצה אחד תיראה מידת היצירתיות שלי בתחילת שנה א' ובקצה השני הרמה שלה בסוף שנה ג', הוא יראה כמו קפיצת בנג'י לתהום בעומק אלפי קילומטרים. אני רק לא יודעת להחליט אם היא התרסקה ומתה או שהיא מפרפרת פרפורי גסיסה וממתינה לשעתה כדי להתאושש (בעוד מאתיים שנה בערך, סביר להניח. באסה שאני כבר לא אהיה פה כדי לראות את זה קורה). אשמח לשמוע את חוות דעתכם בנידון.
למה אני לא הולכת ללמוד משהו אחר? זו שאלת המליון דולר (ואני מוכנה לקבל אותם במזומן,צ'ק או כרטיס אשראי.הכל הולך)אז ככה. גם יש לי בעיות קשב קלות ואני לא מסוגלת לשבת בכיתה וללמוד ולעשות שעורי בית ועבודות ומבחנים-נקעה נפשי! גם המוסד הארור ההוא פלט אותי חזרה לאטמוספירה ובחיקי אך תעודה עלובה ולא תואר ראשון שאיתו עוד אפשר לעשות הסבה או לימודי המשך או משהו, גם עוד לא מצאתי ספונסר ללימודים שכאלו (את הסיעוד מימנו הורי, לפחות זה), וגם אני כבר נשואה ואמא והכל נראה עכשיו אחרת והרבה יותר קשה ומסובך מחייה של רווקה עליזה. אני חולמת יום אחד ללמוד איפור ותסרוקות לכלות (כלות הן הפטיש שלי. אני משוגעת על כלות. בכל חתונה שאני נמצאת בה, אפילו אם אין לי מושג מי הכלה, אני ישר רצה לראות את הכלה. בעיני כלות הן עדיין נסיכות קסומות. מאז שהייתי אחת, רק התחזקה בי התחושה הזו. כן, כלות עושות לי את זה).ואולי אפילו יצא לי ללמוד את זה. רק שאיפה שאני גרה, אין כל כך הרבה כלות, ואפילו לא המון כלות בת-מצווה.אז הפרנסה לא תהיה מדהימה. בתור תחביב זה נחמד.
אז אחרי שתיניתי בפניכם את צרותי, אשמח לשמוע על חוות דעתכם. בפעם הבאה אספר לכם על השנה היפה ביותר בחיי.עד כה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
