Yesterday is history, tomorrow is a mystery, but today is a gift, that's why it's called the present

להגיד שהכל יהיה בסדר, ולהתכרבל בתוך עצמי.

אולי זה לא התפקיד שלי, אבל זה תפקיד שאין עוד מועמדים למלא.

כדי להפתח מול אחרים, צריך להפתח אל עצמך, 

הפעולה ההפוכה מלהתכרבל ולשתוק, 

ולסגור את ברז המחשבות שבאופן טבעי היה שוטף אותי בגלים כבדים של הרהורים.

אני יושבת במיטה, נכנסת אל שמיכת הפוך החמה,

מדמיימנת ידיים מחבקות,

עוטפות אותי כמו תינוק שעוד לא הספיק להפגע בחייו.

הוא קיבל רק חיבוקים, וחיוכים, וחיזוקים,

וצחק בחשיפת חניכיים, חסרות שיניים.

בדימויים כמעט חסרי משמעות אני מתרחקת מהמחשבות שעולות בכל הרהור,

מונעת מעצמי לחשוף, מה שישאיר אותי פגועה, וחלשה, ובודדה.

ואולי, יום אחד אקבל אומץ,

ואטפל בפצעים שעוד לא החלימו, ורק הפכו לצלקות.