Yesterday is history, tomorrow is a mystery, but today is a gift, that's why it's called the present

"לא זה לא יכול להיות!"

...

"מה קרה? איך?!"

-הבוקר הגיע- מסתבר... מה קרה לאמא?

מה? מה השעה? למה היא צועקת בהיסטריה בטלפון?

"איך זה יכול להיות?!?"

-מה גנבו את האוטו? מה קרה?

קמתי מהמיטה, הלכתי לחדר של נמרוד.

אמא בטלפון: "נמרודי שלי זה בסדר, אני אתקשר לברר מה קרה.... אל תדאג.."

אני חייבת להדות שבשלב הזה כבר ירדתי מעניין האוטו ואיכשהו שיכנעתי את עצמי שנמרוד פרק את הכתף (?!) וכל הדיבורים האלה על  'האוטובוס הראשון' זה פשוט ללכת לרופא שיתקן את הנזק.

אבל לא.

אמא בוכה ונסערת, מתקשה להאמין לבלתי הגיוני.

איתמר מת.

איתמר אויותר מוכר בשם פוצי, הספורטאי המצטיין, התלמיד בעל הממוצע הגבוהה בשכבתו, הצמחוני 'מטעם אידיאולוגיה', הילד שהלך להתנדב לכל דבר שלא חשבתם.

הילד שעושה ולא מדבר. הילד שמחייך ועושה לך מצברוח לשעה הקרובה לפחות.

הילד שמילים מהוות ערך מהותי בעיניו, שלוקח ברצינות כל מחויבות. הילד שהתקבל ל669 ומתנדב לשנת שירות בניצנה.

החבר הכי טוב של אח שלי, והבן בית העוזר ביותר.

 וככה- זהו זהו.

הכל נגמר.

על המשפחה המבוהלת, ועל החברה הצמודה בשנתיים האחרונות, ועל חצי מהבנות במועצה שהושפעו מדרכיו האקולגיות והעריצו אותו, אין מה לדבר בכלל.

מה עושים?

אם לא זה יכול לקרות, למי זה לא יקרה?

ולמה דווקא לו?

-כנראה שאלוהים אוהב מלאכים.

ממש בא לי לשתף מישהו.

.

.

.

.

.

וויתרתי .