קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים,
פיפי, יש!!מחזור!!!!
נסענו לבקו"ם, בת דודה שלי, שהייתי יכולה באותה מידה לקרוא לה אחותי הגדולה או החברה הכי טובה שלי התגייסה.- בכי מר.
חזרנו הביתה, פתאום מגיע מישהו מהמכלאה.
מסתבר שאמא באמת התכוונה לזה.
אז באמת מוסרים את הכלב, אז מה אם הוא כבר חצי שנה פה, והוא כבר התגבר על כל הטראומה שלו, הוא עדיים משוגע- משגע את אמא, רץ לתוך מכוניות נוסעות, פותח דלתות והורס את הבתים, מחרבן בכל מקום- והכי גרוע- נושך את שאר הכלבים, מתעלל בהם עם השיניים החדות שלו, הגודל הבלתי נתפס שלו והאנרגיות העודפות שלו.
אז לקחו אותו,
ופרצתי בבכי, וניסיתי להתקשר לאבא, למרות שהוא בחו"ל, שינסה לעשות משהו- שיעצור אותם!
ובכל זאת, לקחו אותו..
אחרי עשרים דקות של בכי מר- טלפון מהחבר: "מה קורה?", [אני מנסה להפסיק את הדמעות] "בבבבסדר", "מויה? את בטוחה שהכל בסדר?", [הדמעות כבר עומדות לפרוץ ובכל זאת מתעניינת]-"אאייךך היה בטסט?"
"מויה? מה קרה למה את בוכה?"
[פורצת בבכי] "תותווווו!! לקחו את כלב! (כןכן קוראים לו כלב למי שלא הבין, קוראים לכלב שלי כלב) בא מישהו מהפנסיון ולקח אותו!! מחפשים לו משפחה כי אמא לו מוכנה שהוא ינשך את שאר הכלבים יותר!!"
"לא נורא מויה, אל תדאגי נחפש לו גם בית, מקסימום ניקח אותו בחזרה! אל תדאגי"
"טטט-ט-טוב, איך היה אז בטסט?"
"היה בסדר מויה, אבל לא נראה לי שעברתי, הוא בכלל לא עשה לי חניה, לא נורא, ננסה שוב"
"כן לא נורא תותו תקבע עוד טסט..."
-אחרי חמש דקות סמס-
"יש לך חבר עם רשיון."
-שמחה צהלולים!-
אז התעודדתי קצת, סוףסוף יש לו רשיון.
כבר הפסדתי בי"ס אז החלטתי ללכת לעשות תאוריה, המורה לנהיגה כבר התחיל לאיים שהוא יפסיק לי את השיעורים.
-מתקשרת לחבר-
-לא עונה-
-"מויה אני בשיעור"
"מה קורה איתך"
-אחרי עשרים דקות עונה לו "חרא."
-"עשית תאוריה"
-לא עונה לו.
-"מויה מה קרה?!"
-לא עונה-
אחרי חצי שעה מתקשר: "מה קרה מויה?"
"לא עברתי."
"כמה טעויות?"
"5"
"טוב לא נורא מויה!! 5 זה ממש בסדר"
[מתפוצצת מצחוק] "נראה לך יא הומו! מה אני אתה, לא עוברת תאוריה ראשונה! ברור שעברתי"
well, what a fucking crazy day