אולי היום?

זאת תהיה האחרונה. לא

זאת שאחריה? יש משהוא מאד אנטי קלימטי בסגריה אחרונה. 

אפשר לוותר על הרבה דברים רק לא הסיגריה. שהפכה להיות חלק בלתי נפרד, מהכל. 

ההפסקות, השינה, הקימה, האכילה, הכל מתואם כל כך יפה והכל מתוזמן סביב ה-7 דקות מתכליות ( שהיום השתפרנו ואפשר גם ב-5 ) שמזמן הפכו לקודש. 

ישבנו עם היא ואני בכינסה לביתי, 

ברדיו שיר של אימוג'ן היפ, שכמובן מזמין איתו סיגריה ביום אפור שכזה. 

ובראשי עובר, שאולי הפעם, אולי השנה זאת תהיה השנה שלי. 

אחרי אינספור הבטחות , ועיסקאות , ואם ואז, שאת כולן הפרתי, 

ישבנו זו עם זו והודנו אחת לשנייה על התקופה היפה. 

על האנשים שהכרנו, ועל הרגעים שעברנו, על ההשראה שקיבלנו. 

לכל דבר יש סוף. 

הקיץ יהיה הקיץ שבו אהיה מוצלחת, 

והשנה הזאת, תהיה השנה שבאמת אגשים חלום או שניים. 

זה אפשרי, 

זה שם ומעבר לפינה, 

רק לעבור את המשואה הראשונה. 

כל דבר טוב אני מניחה מתחיל קצת מחוספס, 

אבל בסוף אם מכוונים טוב, הכל נופל למקומו. 

תודה על 7 שנים נהדרות, 

אבל הגיע הזמן שנפרד, כאן ועכשיו.