"אואו" היא חשבה, כשראתה שאביה יושב על כיסא קרוב למיטתה.
היא חשבה להעמיד פני ישנה עד שהוא ילך אבל היא כבר הכירה את אבא שלה. אדם שלא מוותר.
לכן היא גם כל כך פחדה, היא ידעה שהוא ירצה לדעת כל פרט קטנטן.
היא נזכרה פתאום בבאדי שכל כך אהבה, היא נזכרה כיצד הכירו כיצד בילו ביחד. הוא היה האדם שאהבה
יותר מכל אחד אחר, יותר מהמשפחה שלה. למרות שזה לא היה משהו מיוחד מכיוון
שאביה היכה אותה תקופה לא קצרה בזמן שאימה היתה מסתכלת ושותקת. לא היו לה אחיות קטנות יותר,
היא היתה בת הזקונים. אחותה בת ה21 המתנשאת שכבר לא גרה בבית לא רכשה לאחותה הקטנה
סוג של אהבה מסויומת והיא איבדה כל טיפת כבוד שנשארה לאחותה אליה.
אמא שלה, אישה חלשה מאוד, לא יודעת להסתדר במצבי לחץ. אודרי חשבה שבטח היא קיבלה התקף לב או משהו
כששמעה מה קרה. כשהיא חשבה על זה, היא בקושי מכירה את הוריה מהסיבה הפשוטה
שהיא בקושי נמצאת בבית. לא בכוונה כמובן. ברגע שהיא חוזרת מבית ספר היא מניחה את התיק והולכת להיפגש
עם חברים כל אחר הצהריים ולאחר מכן חוזרת ומסתגרת בחדר.
אודרי התחילה למרר בבכי, היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה...ההורים שלה בטח ירצו לשלוח אותה לטיפול פסיכולוגי
הדבר היחידי שהיה חסר לה, לפחות ככה חשבה.
היא כל כך התגעגעה לבאדי שלה. שהיה שלה. היא לא הסכימה להאמין שזהו זה. הוא הלך. הם תיכננו עתיד ביחד.
הם היו ביחד שנה וחצי. שניהם הגיעו ממשפחות עמידות ותכננו ללכת לאוניברסיטאות טובות שאליהן לא היתה להם בעיה להתקבל
מכיוון שהציונים שלהם היו גבוהים דיים.
הכל נראה כל כך מושלם מבחוץ, אף אחד לא היה יכל לדמיין לעצמו לא ההורים לא החברים לא אף אחד, שהם לוקחים סמים. הם תמיד נראו הכי שקולים בעולם, מודעים ובטוחים בעצמם. אבל זה יכל לקרות במשפחות הטובות ביותר.
אני יודעת שזה נורא קצר, אבל הפרקים הבאים יהיו ארוכים יותר חח [אבל לא בצורה החפרנית]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
