סתם עוד בלוג סיפורים[:

האהא! קבלו פרק 16! קריאה נעימה^^

פרק 16

"וואו.." אמר, משחרר טיפה את העניבה שלו. "נו אז?" אמרה שאנון בהתרגשות "מה אתה אומר?!"

"אני..." התחיל להגיד אבל פתאום נשמעה צעקה. "אחחח יא בן אלף!" צעק ביל, וכל הראשים הוסבו אל החבורה המוזרה שישבה בשולחן שליד שאנון ומשפחתה. כל בגדיו של ביל היו רטובים והעלו אדים מהמרק שטום בטעות שפך כשבא לקום. ביל עיווה את פניו בכאב."חחח סליחה ממש לא התכוונתי" צחק טום למראה פניו של ביל "מה אתה אידיוט?! אתה יודע כמה זה כואב?!" צעק עליו ביל. כל גופו צרב לו, מרוב כאב הוא רצה לבכות ולהתגלגל אבל מה שהכי רצה היה לחנוק את אחיו באותה שנייה. הכאב היה בלתי נסבל,המרק הזה היה רותח,והעור בזרועותיו התחיל להקלף במהירות רבה והבשר החשוף בלט באוויר. ביל צרח, הכאב היה קשה מנשוא. "טום! כרגע יצאתי מבית החולים ועכשיו אתה רוצה להחזיר אותי לשם?!" זעק ביל בכאב,מנסה לרסן את עצמו כמה שיותר. שאנון מיד קמה וחייגה לאמבולנס "הלו? אמבולנס דחוף!" היא התחילה להגיד לתוך השפופרת. "לא מפגרת מה את עושה?!" התפרץ עליה ביל שכעט קם בתנועות מאיימות לכיוונה והיא נרתעה מעט. הוא הסתכל אליה במבט שלא היה אופייני לו, שילוב של זעם עצום ובהלה, ועוד עם כל האיפור שלו זה נראה עוד יותר מאיים. לאחר כמה שניות שהתבונן בה בצורה מאיימת והתמוטט על הריצפה. טום היה מזועזע מביל ומעצמו, הוא לא ידע מה לעשות. לפתע מישהו צרח במסעדה "רופא?! יש פה רופא?! תתקשרו לאמבולנס!!" כמה אנשים שלפו פלאפונים וכיוונו את האמבולנס למסעדה. לפתע קם מישהו מההמון הסועד והוציא מצלמה. בפלאש מעוור הוא התחיל לצלם את ביל ואחריו קם עוד אחד עם מלצלמת וידאו והתחיל לצלם את המתרחש."שיט פפראצי!" צעק טום, שאנון שמעה אותו ולא הבינה מה קורה. גיאורג וגוסטב שעמדו, כעט הלכו לכיוון הצלמים והתחילו להתווכח איתם. טום כרע לעבר ביל "ביל! תתעורר אני כל כל מצטער!" אמר ביאוש "ביל השיער שלך התבלגן מהר תקום תסדר אותו!"אמר טום בנסיון כושל לנסות להקפיץ את ביל ממקומו, עוד שנייה בוכה."בבקשה תנשום!" צרח טום. שאנון שמעה את השורה הזאת וכרעה גם היא לעבר ביל "שאנון!" אמר טום בפליאה וכך גם עוד כמה סועדים כולל הוריה. היא הרגישה את הפלאשים של המצלמה וראתה בזווית עינה את מצלמת הוידאו מצלמת אותה, אבל לא היה לה איכפת.היא רכנה מעל ביל וקירבה את שפתיה לשפתיו. היא הנשימה אותו מול כל המסעדה והמצלמות. בזמן שהנשימה את ביל עלו בה פלאשבקים. בפלאשבק היא רכנה לעבר ילדה, מבוגרת ממנה בשלוש שנים, שיער בלונדיני טבעי ועיניים ירוקות. היא התנערה מהפלאש בק. לאחר כמה שניות של הנשמה היא לחצה על חזהו וחזרה להנשים אותו. הפלאש בק שוב עלה בתוכה. הילדה הבלונדינית עם העיניים הירוקות לא זזה. היא הנשימה אותה בכל כוחה, 'ג'ולין תתעוררי!' שאנון קראה לעבר הילדה, 'אני פה! בבקשה תתעורי ג'ולין!' היא התנערה שוב מהפלשאבק. היא לחצה שוב על חזהו של ביל "תתעורר כבר!" היא צעקה,הפעם דמעות ירדו מעיניה הירוקות.  טום היה בהלם. כאב לו לראות את אחיו עם כל הכוויות האלה על גופו חסר נשימה, כאב לו לראות את שאנון בוכה."איפה האמבולנס המזדיין הזה?!" צרח כעט בגרמנית. הפאניקה חנקה אותו, הוא לא הבין מה נחת עליו. שאנון התחילה למרר בבכי והפעם בקול רם. אימה לקחה אותה לחיקה וחיבקה אותה חזק "אל תדאגי! אני פה!" היא צעקה בין כל הרעש שהיה כדי שביתה תשמע אותה. לפתע האמבולנס הגיע ופינה את ביל על אלונקה. גיאורג וגוסטב עלו איתו לאמבולנס וטום בא לעלות. לפתע אחד המפנים שאל אותו "מי אתה?" "אני אח שלו" אמר בקול רועד, לפתע הוא הרגיש יד אוחזת בידו, האצבעות השתלבו בשלו, האצבעות האלה היו קרות ואפילו רעדו מעט.  הוא הסתכל אחורה וראה את שאנון מישירה אליו מבט רציני "ואת מי?" שאל המפנה "היא באה איתנו"אמר טום בביטחון.הם עלו כולם לאמבולנס שלקח אותם ל"ריטס" [זה בית חולים באנגליה למי שלא מכיר] גיאורג וגוסטב לא שאלו שאלות על שאנון האמת שזה לא ממש עניין אותם באותו רגע. הם הגיעו לבית החולים ורצו מהר לתוך המבנה. טום רץ איתם במסדרון עד שחסמו לו רופאים את הדרך ואמרו "פה זה טיפול נמרץ, לכאן כבר אסור לך להיכנס" אמר הרופא באדישות. "ד"ר פלאמינג?! אני רוצה את ד"ר פלאמינג" קרא טום"ילד תהיה בשקט, הוא עכשיו בטיפול נמרץ עם אח שלך" אמר הרופא. טום עצר את הדמעות שאיימו לפרוץ, ד"ר פלאמינג היה הרופא שהכי העריך בכל בית החולים הזה. הוא היה חביב, מצחיק, מתחשב, וידע להרגיע את טום במצבי הלחץ עוד בפעם הקודמת שביל התאשפז. שאנון גיאורג וגוסטב הצליחו להשיג אותו. שלושתם חיבקו אותו חזק חזק."אני מצטערת" לחשה לתוך אוזנו. זה העביר בו צמרמורת.

"אל תצטערי" אמר."בוא..אתה רוצה שנלך לשבת איפשהו?" שאלה בעדינות, קולה הנעים הרגיע אותו  מעט."טוב..אנחנו הולכים לקנות לנו קפה נשאיר את שניכם לבד" אמר גוסטב בחיוך מעודד "אל תדאג אנחנו פה אם אתה צריך משהו וגם בכללי אנחנו פה בישבילך תמיד, לא משנה מה."פסק גיאורג, הוא הסתובב והדביק את גוסטב.  "תהיה חזק." אמרה. היה לה דז'אוו מאוד לא נעים. "אני מכירה את ההרגשה הזאת.." אמרה באיטיות אחרי כמה דקות של שתיקה "מה זאת אומרת?" אמר טום "חוסר אונים.." היא לחשה והשפילה את ראשה. כך טום בדיוק הרגיש. אחיו בטיפול נמרץ בגללו והוא לא יכל לעשות כלום  לא לטוב ולא ולרע. הוא נתן לה יד והיא הידקה את אחיזתה בידו. "גם אם אתה לא מכיר אותי טוב כל כך אני רק רוצה שתדע שגם אני תמיד פה בישבילך.." אמרה בקול חנוק. "תודה" אמר בקול רועד, "אני באמת מעריך את זה" וניסה לשחרר חיוך "חוץ מזה, אני מכיר אותך מספיק טוב.." כעט חיוך אמיתי התפשט על פניו, והיא החזירה לו גם חיוך קטן ונבוך. הם חיכו פרק זמן שנראה להם שעות. היה כבר מאוחר ושאנון נרדמה עם ראשה על ברכיו של טום והוא ליטף את שיערה החלק. הוא לא היה יכל להירדם. הוא שמע את הפלאפון שלה מצלצל הרבה פעמים אבל לא היה לו כח לענות ולא רצה להעיר אותה בגלל זה.לפתע הגיח ד"ר פלאמינג. "טום, נערי אתה בסדר?"שאל הרופא בדאגה את טום שפניו היו חיוורות. "אני נראה לך בסדר?" אמר טום באדישות לא מוריד את מבטו משאנון. "חברה חדשה?" שאל הרופא בנימה קצת ילדותית "לא שזה עניינך" אמר טום עדיין מסתכל עליה. "היא יפה.." אמר הרופא בחיוך "מזכירה מאוד את אחותה זכרונה לברכה" אמר בקול אבהי מעט. "מה זאת אומרת?" התפלא טום "אה..אממ לא ידעת מזה?" אמר הרופא במבוכה "לא האמת שלא..היא לא הזכירה את זה.." אמר טום לא מבין "אהמ, הבנתי אז היא בטח תספר לך בבוא הזמן" אמר הרופא.'כנראה שאני בכל זאת לא מכיר אותה מספיק טוב..' חשב טום. "ד"ר..מה עם ביל?" אמר הפעם מסתכל על הרופא "הממ..בינתיים המצב שלו סדיר, הכוויות האלו לא כל כך קשות כמו שהן נראות,מה שבאמת מדאיג אותי היא ההתמוטטות הזאת שגיאורג סיפר לי עליה, הוא חייב שעות שינה ומנוחה דחוף.כל הלחץ הזה, אין פלא שהוא התמוטט ככה. אבל.."התחיל הרופא להגיד ונימת קולו נשמע יותר ויותר מופתעת "אני בהלם שהוא הצליח להחזיק מעמד בלי אוויר כל כך הרבה זמן..." הוא גירד את ראשו "אלא אם כן מישהו הנשים אותו, אם כן..זה מה שהציל אותו.." אמר הרופא עדיין בנימה טיפה מופתעת.

...........................................................................................................................................................

"יואו! איפה היא?!" אמרה אביגייל בתסכול, הולכת הלוך ושוב ליד האח שבסלון. "אל תדאגי לה..היא כבר גדולה היא יודעת להסתדר לבדה" אמר ג'וליאן בקול מרגיע,יושב על הספה. "כן אבל.." "אבל תקשיבי" קטע אותה "מה יקרה כשהיא תתקבל לבית הספר הזה בגרמניה" אמר בנימה רצינית ומשועשעת ביחד "אם היא תתקבל התכוונת" אמרה אביגייל "כשהיא תתקבל..חח קצת אמון בילדה" צחקק. אביגייל עיקמה את פרצופה "כשהיא תתקבל לשם היא תצטרך להסתדר בעצמה כל הזמן..את צריכה לתת לה קצת חופש" המשיך, מסתכל על האח המפצפצת "אבל, מה עם ג'ולין? ג'ולין היתה בטוחה שהיא יכולה להסתדר בעצמה ותראה מה קרה.." אמרה אביגייל בהיסטריה. צמרמורת עברה בג'וליאן ודמעה זלגה מעינה של אביגייל."מזל ששאנון היתה שם..." אמר ג'ולאין. היתה ביניהם שתיקה. "טוב..שאנון קצת יותר אחראית ממה שג'ולין היתה.." אמר והשפיל את ראשו. "איך אתה יכל להגיד דבר כזה?" היא לחשה ועלתה לחדרה. ג'וליאן נשאר שם להסתכל על האש.'זה נכון אבל, חוסר האחריות שלה זהר בחושך, חוסר הביטחון שלה נראה לעיניי כל...למה את לא יכולה לקבל את זה?'

פרק הבא פרק מיוחד בגלל זה אני לא שמה ספויילרים.