סתם עוד בלוג סיפורים[:

פרק 17

זה פרק מיוחד, לא פרק רגיל. הפרק הזה מיועד לזכרה של אחותי.  אין כל קשר בין המקרים, סתם רציתי להקדיש לה פרק אם מדברים על הנושא הזה כבר. טוב אז המשך קריאה נעים.

הרשו לי להחזיר אתכם שנתיים אחורה.

בגולדרס גרין, שכונה נחמדה ויהודית הנמצאת בלונדון חיה לה באושר משפחה מאושרת, משפחת גריפית'.

 שאנון;בת ה15 הבת הצעירה,ילדה מוכשרת מאוד, מבורכת בכישרונות רבים, שאפתנית עצמאית עקשנית ודואגת. היא תמיד היתה אומרת את מה שעבר לה בראש אך ידעה לסנן את הדברים שאינם נחוצים, היא ידעה להבחין בדברים שלא כשורה בקלות והשנינות שלה התגלגלה מלשונה בטבעיות.

ג'ולין בת 18 הבת הבכורה. עיניה הירוקות מקסימות כל אחד שרק מסתכל עליהן, שיערה הבלונדיני זוהר גם ביום וגם בלילה. הנחישות הזאת, העצמאות, המנהיגות, בכולם היא ניחנה. האגו כמעט ולא נראה. אך עם כל זה הגיעה גם הפזיזות. היא תמיד היתה אומרת מה שחשבה, גם אם הוא לא היה מתאים באותו רגע, לכן היתה מסתבכת הרבה. באדישות היא לא ניחנה כלל לכן היתה מוקפת בחברים רבים מאוד. היא לא היתה לבד אף פעם. לא בתקופת הגן, היסודי,  ולא עכשיו בתיכון. בית ספר לא עניין אותה במיוחד, אבל היא עדיין השקיעה במידת הצורך. היא היתה מועמדת לאוניברסיטת הארוורד שבאמריקה. כעט, היא היתה בשנתה האחרונה בתיכון. היא היתה אסירת תודה לכך שהשנה היא מסיימת. אבל היא לא ידעה שיותר מזה עומד להסתיים.

אביגייל האימא הצעירה. היא ילדה את ג'ולין כשהיתה בת 16, ואת שאנון כשהיתה בת 19 למרות שהיתה צעירה כל כך לא הצטערה אפילו קצת שילדה אותן. היה לה ביטחון עצמי, כושר הישרדות והחן שלה נראה למרחקים. שיערה הבלונדיני הונח על כתפיה בחינניות ועיניה התכולות הבהירות סינוורו את כל המתבונן.

ג'וליאן האב המסור. בן גילה של אביגייל אישתו. כשנודע לו שבת זוגו בהריון הוא לא נטש אותה אלא נשאר איתה לאורך כל הדרך ולא הפסיק לאהוב אותה. הוא נכח בשתי הלידות, בהן תמך ועודד את אישתו. הוא גידל ביחד עם בת זוגו את שתי בנותיו באושר ובאהבה רבים וכשהיו שניהם בני 20 הוא הציע לה נישואין. הם הכירו באנגליה. הוא למד בתיכון ע"ש רבין שבישראל [כפ"ס] שם הם טסו ללונדון במסגרת "חבר לעת". בזמן שהיה שם הם היו ביחד כל הזמן. לפני שעזב היא נשרה מהלימודים וטסה לגור איתו בישראל. היא גרה איתו שם בביתו, הוריו קיבלו אותה באהבה ובחום, ועצם היותה יהודיה, הקלה עוד יותר על המצב. אחרי הולדת בנותיהם, הכסף שחסכו והתמיכה הכספית של הוריה והוריו הם יכלו להרשות לעצמם בית בלונדון שם שמרו על קשר הדוק עם הוריה של אביגייל,וגידלו בחום את בנותיהם.

השעה היתה שתיים בצהריים שאנון וג'ולין החליטו להבריז מבית הספר. "אז..לאן נוסעים?" שאלה שאנון בדאגה  בזמן שנסעו באוטו של ג'ולין. באותה תקופה זאת היתה הפעם הראשונה שאי פעם הבריזה, "לא יודעת..נהיה ספונטניות" חייכה אליה ג'ולין. שאנון דאגה, עד כמה שהעריצה ואהבה את אחותה היתה לה תחושה גרועה בבטן. הן הלכו לבית הקפה הקבוע בקאמדן עוד לפני שהחבורה של שאנון הכירה אותו. ג'ולין הראתה לאחותה הקטנה את הנוף המרהיב מחלון הזכוכית הגדול. נשימתה נעתקה למראה היפה שהשקיף ממנו,היא הסתכלה על הנוף בזמן שאחותה הגדולה הזמינה לשתיהן קפה ועוגיות. "את בטוחה שלא יעשו לנו כלום?" נילחצה האחות הצעירה "את יכולה לסמוך עלי, לא יתפסו אותנו, חוץ מזה אבא תמיד אמרשאפשר לסמוך עליי, אמא ואבא סומכים עליי בעיניים עצומות" חייכה ג'ולין חיוך מגריע. שאנון עדיין היתה לחוצה, כשהיו אומרים לה את המשפט 'את יכולה לסמוך עליי' דאגה תמיד ניצתה בתוכה. היא זזה באי נוחות בכיסאה. "חח את יכולה להירגע..." אמרה ג'ולין בעברית. היא דיברה עברית שוטפת, הוריה או לפחות אביה דיבר איתה עוד כשהיתה תינוקת קטנה. עם שאנון הם לא טרחו לדבר עברית. לא במכוון, הם פשוט לא חשבו על זה כל כך. כשניסו לדבר איתה בעברית כבר היה טיפה מאוחר לכן הם הסתפקו בכך שרק הבינה את השפה ולא דיברה אותה שוטף. "כן..אבל, מה עם יתפסו אותנו? מה אבא יגיד על זה? מה אמא תגיד? הם יהרגו אותנו" אמרה באי נחת "חח טוב שלא הגזמת כפרה שלי" ציחקקה ג'ולין. המלצרית שמעה את ג'ולין מדברת בעברית. האוכל הגיע "אממ איזה שפה דיברת עכשיו?" שאלה המלצרית "עברית, יש בעיה?" צחקה ג'ולין "חס וחלילה" חייכה סרינה. שאנון עדיין לא הרגישה בנוח. הן אכלו להן שתיהן ושתו את הקפה "יואו גברת רפופורט עולה לי על העצבים, עוד הפרעה היא רשמה לי..ועוד על מה? כי הורדתי את העניבה של התלבושת המזדיינת הזאת" אמרה ג'ולין. שאנון לא הגיבה רק התרכזה בקפה שלה. "בקצב הזה לא יקבלו אותי בחיים להארוורד.." אמרה ג'ולין ולגמה מהקפה שלה. "חח מה תעשי בלעדי פה לבד כשאני אהיה באמריקה ואקרע את התחת?" צחקה ג'ולין. 'באמת מה אני אעשה בלעדיה?' הירהרה שאנון, "את איתי?" שאלה ג'ולין "אה..מה? אה..אממ כן חח" חייכה שאנון חיוך מזויף "את תסתדרי בעצמך?" לפתע הישירה שאנון מבט לאחותה, חיוכה של ג'ולין דעך "בטח שאני אסתדר..אבא לימד אותי מגיל אפס להסתדר לבד, זה יהיה רק אני,הפלאפל שאוכל בכמויות אדירות והספרים.." אמרה ג'ולין, שאנון יכלה להבחין בחוסר הביטחון של אחותה. היא לא ידעה איך היא תוכל להסתדר בלי אחותה. המשפחה שלה היתה כל החיים שלה, היא העריכה והעריצה אותם יותר מכל ולא התה יכולה לדמיין את חייה בלעדיהם, היא היתה תלויה בהם. "אז מה? איך עם סטפאן? הוא כבר עשה צעד ראשון?" אמרה ג'ולין מנסה להחליף נושא מהר. לפתע נשמעו כמה צעקות מבחוץ. "אויש מה עכשיו?" אמרה שאנון בעצבנות. שתי האחיות שילמו ויצאו מבית הקפה. הן יצאו אל הרחוב והמראה שראו העביר בשתיהן צמרמורת איומה. אחד הפחדים הכי גדולים שלהן התממשו. האוטו של ג'ולין היה הרוס והיה כתוב עליו עם ספריי בגדול "ג'וד"

Jude=יהודי

בגרמנית

"פאק.." מילמלה ג'ולין "הגרמנים האלה.." לחשה בערסיות "ג'ולין...לא כל הגרמנים רעים..קחי לדוגמא את הולדן הידיד שלי..זה שנדלק עלייך זוכרת? הוא גרמני והוא לא ניאונאצי.." אמרה שאנון בדאגה מנסה להרגיע את אחותה ההמומה. ג'ולין הבחינה מזווית עינה חבורה של אנשים צועקים. "שאנון, אנחנו חייבות להסתלק מפה, עכשיו! קחי את הדברים שלך אנחנו נכנסות לאוטו עכשיו!" אמרה ג'ולין בלחץ. זאת הפעם הראשונה ששאנון שמעה את אחותה לחוצה כל כך. הן נכנסו מהר לאוטו ההרוס. ג'ולין התניע אפילו בלי לחגור חגורה "בבקשה אוטו מזדיין בתחת בבקשה תתניע!" היא אמרה בלחץ הפעם לא מנסה להסתיר את הפחד שלה. האוטו לבסוף התניע והן התחילו לנסוע, אחרי כמה שניות האוטו התפוצץ, שאנון הרגישה איך גופה נהדף ונחבט, היא שמעה את הבום, כאב חזק ביותר פילח את כל גופה והדם ניתז לכל עבר. היא ראתה אש, והרבה אנשים צעקו בחרדה. היא ראתה שיש עוד קצת נפגעים. היא שמעה אנשים אחרים צועקים "אמבולנס! מכבי אש! תזמינו כבר!!" היא פקחה את עיניה למרות שלא רצתה בכך. המכונית היתה הרוסה וכל החלקים מפוזרים על הכביש החלק התחתון של המכונית עלה באש והיא ואחותה היו שרויות במרכז השריפה. "ג'..ג'ולין.." היא אמרה בקושי, אבל אחותה לא ענתה לה. אחותה היתה שרועה לידה ללא ניע, לא נושמת "ג'ולין?" ניסתה שאנון לצעוק אבל קולה היה צרוד מדי. היא ראתה מישהו עולה באש. היא התחילה לבכות, ולבכות. המראה שראתה היה מראה נוראי. כל הדלק נשפך לכל עבר וניטז גם על אנשים מה שגרם לכל האיזור לעלות באש. לאחר כמה רגעים של טישטוש וחוסר וודאות שאנון שמעה סירנות, כמה סירנות. "ג'ולין!!!" היא צרחה, אבל אחותה שכבה שם ללא ניע. שאנון אספה את כוחותיה, על רגליה כוויות קשות ודם, ידיה חבולות מרסיסי הזכוכית ומדממות בלי סוף ופניה היפות, היו מלאות צלקות וכתמים שחורים וגם הרבה דם. היא רכנה לעבר אחותה, שחבלות רסיסים ודם כיסו את כל גופה והחלה להנשים אותה, "ג'ולין! תתעוררי כבר!!" אמרה שאנון אחרי כמה שניות של הנשמה, היא לחצה על החזה של אחותה וחזרה להנשימה, "ג'ולין אני פה! תתעוררי כבר זה לא מצחיק!" תעקה בפאניקה. היא שמעה את המתגים של המכבי אש מופעלים מנסים לכבות את השריפה. היא שמעה זעקות כאב מחרידות. היא החלה לבכות בהיסטריה. "ג'ולין!!! תעזרי ליֱ אני לא יכולה להתמודד לבד פה!!!" היא זעקה, באותו רגע לא היה לה איכפת מהכאב אלא מאחותה. היא חזרה להנשימה. "ג'ולין! בבקשה! אל תלכי! תראי לי סימן חיים! תזיזי אצבע רגל משהו!!" צרחה שאנון, הפחד הכי גדול שלה התממש. האש כובתה ואחותה שכבה שם על הכביש, ללא כל רוח חיים. שאנון נשברה מבפנים, כל עולמה קרס בבת אחת. היא החלה לבכות, לפתע הרגישה יד לופתת את גופה ומרימה אותה. היא ראתה גבר בסביבות שנות ה20 שלו מחזיק אותה "רגע! מה עם אחותי?!" בכתה שאנון "עוד מעט יפנו אותה משם, יהיה בסדר" אמר מנסה להרגיע אותה "לא!, הכל לא יהיה בסדר! תעזוב אותי!" היא צרחה בכאב, היא השתחררה מאחיזתו וניסתה ללכת אבל כאב חד פילח את כל גופה. היא הרגישה כאילו דופקים מסמרים בעזרת פטיש בבשרה. היא העדיפה מוות על פני הכאב הזה, אבל פחדה להיכנע. היא ראתה את כל הדם שהיה על גופה ואז התעלפה. כשהתעוררה, היא היתה נקייה, ורגליה וידיה היו חבושות וכך גם חלק מפניה. היא היתה מחוברת למכשיר הנשמה ולידה ראתה את הוריה ישנים. "אמא!" ניסתה שאנון לצעוק אך קולה היה צרוד. "אמא! תתעוררי!" ניסתה שוב כעט דמעות היו בעיניה. אימה פקחה את עיניה מהר. "שאנון!" היא בכתה "איך את מרגישה?! את נושמת?! לא הייתי צריכה לתת לשתיכן להיות לבד כל כך הרבה זמן! זה הכל באשמתי אני כל כך מצטערת!" החלה למרר בבכי. "אמא, איפה ג'ולין?! היא בסדר?!" ניסתה שאנון לצעוק אך קולה עדיין היה צרוד. "שאנון..." השפילה אביגייל את מבטה, "ילדה שלי, ג'ולין מתה." לחשה לבתה השבורה.