סתם עוד בלוג סיפורים[:

אני מאוד מקווה שהפרק הקודם ריגש אתכם, אותי זה מאוד ריגש.

חלק גדול יחסית מהעלילה מבוסס על הפרק הזה, ובכלל, לכל דמות

מהחבורה יש את הסיפור שלה. כל כמה פרקים אני אשים פרק 'מיוחד'

על כל דמות. אני מקווה שתאהבו אותם כי אני מאוד אהבתי [אם אני הכותבתXD]

חח וואו, כבר סיימתי לכתוב כל כך הרבה פרקיםXD

הממ אני מקווה שאני מעדכנת לעיתים קרובות מספיק ושלא נטשתם רציתי להקדיש פה

כמה שורות ל:

זואי- ממש כיף לי להתכתב איתך, באמת! את כמעט באותו ראש כמו שלי, אפילו בלי להכיר אותי וכל כך כיף לי לקרוא את התגובות והסיפורים שלך

זאתי שאין לה כינוי- חחח את מגיבה אצלי קבוע, את לא מגיבה אצלי כדי לפרסם בלוג או משהו אחר, כי אין לך. זה כל כך חמוד שאת קוראת את הסיפור שלי ושל עוד המון בנות רק בישביל הכיף!אני כל כך מעריכה את זה, רק שתדעי, הכי כיף לי בעולם לראות תגובה ממך! כפרלייך

מאי- חח אין, גם את לא מהנוטשות שמגיבות רק כדי לפרסם בלוג. אני אוהבת את התגובות שלך, הן תומכות ורק בישביל תגובה כזאת בא לי להמשיך את הסיפור עוד הרבהה זמן

כותבת הסיפור אהבה ממבט שני- חח גם את כל כך חמודה! קראתי את הסיפור שלך, הוא באמת יפה! חח אני אנסה להגיב לך קצת יותר

טל-תצפה לבלתי צפוי TH story- בהתחלה כשהגבת לי חשבתי שאת סתם מגיבה לי בלי לקרוא את הסיפור רק כדי שאני אכנס לשלך ואגיב, אבל ראיתי שזה ממש לא ככה תודה! אה דרך אגב, קראתי את הפרקים שכתבת עד עכשיו, את כותבת ממש יפה, כל פרק שקראתי גרם לי לצחקק, בהצלחה עם שכתוב הפרקים אני מחכה לזה!

ובכלל לכל מי שמגיבה לי באמת תודה! אני ממש לא מכריחה אתכם להגיב לי.אני מודה, בהתחלה זה ממש תיסכל אותי שבקושי היו לי תגובות

אבל סך הכל, אני כותבת את זה לכיף שלי, ופשוט ביאס אותי קצת שלבלוגי סיפורים אחרים יש 50+ תגובות

אבל בקטנה, עכשיו אני רואה שכל מה שאני רוצה, זה שתקראו את הסיפור שלי רק לכיף שלכן. הגעתי למסקנה שאני מעדיפה שיהיו לי קצת תגובות

ממגיבות קבועות שבאמת קוראות את הסיפור שלי ומגיבות תגובות לעניין מאשר בנות שכותבות "סיפור ממש יפה מוזמנת לשלי" ואז לא מגיבות יותר

ובכלל לא חושבות להיכנס לבלוג הזה בכלל שוב.

חח וואו איך חפרתי אבל זה היה לי באמת חשוב להבהיר את זה[: אז בלי עוד דברים מיותרים הנה הפרק:

פרק 18

שאנון התעוררה, מישהו ליטף את ראשה. "התעוררת" חייך אליה טום. הוא היה מאושר. "אממ כן, מסתבר שכן" צחקקה. הם עדיין היו על המושבים שמחוץ לחדרים. "וואו כל הגוף שלי תפוס..." אמרה בקול צרוד של בוקר. כל האיפור שלה ירד לגמרי מכל הבכי של אתמול אבל שיערה לא התבלגן בכלל. היא קמה לתנוחת ישיבה. טום לקח אותה לחיקו כדי שתישען עליו, "תודה" הוא לחש לה. "על מה?" התפלאה "על זה שבזכותך ביל בסדר" אמר מחוייך. "ביל?" הרימה גבה "אח שלי" אמר עדיין מחייך "אה..זה שצעק עליי.." היא השפילה את מבטה, "אויש אל תקחי אותו ברצינות הוא לפעמים פוץ  כזה אבל אין מה להתרגש, כאב לו באותו רגע, והוא בדיוק יצא מבית החולים והוא לא ממש רצה לחזור לשם" הצדיק טום את אחיו, "טוב תעזוב את זה.." היא נזכרה בפלאש בק שהיה לה אתמול והזילה דמעה. "את בסדר? מה את בוכה?" אמר טום וקירב אליה את מבטו, "כן הכל מעולה" אמרה מנסה לחנוק את דמעותיה. "טוב אממ...אתה רוצה קפה?" שאלה, הדמעות עוד שנייה היו מתפרצות והיא לא רצתה לבכות לידו. "אממ אני אלך לקנות.." אמר טום מוטרד מעט. מה שד"ר פלאמינג אמר לו לא יצא לו מהראש. הוא רצה שהיא תספר לו אבל גם לא רצה ללחוץ עליה יותר מדי. היא הלכה לשירותים והוא לקנות קפה. בתוך תא השירותים היא בכתה בכי אילם. היא לא רצתה לדבר על זה. אחרי כמה דקות טובות היא חזרה למושבים שמחוץ לחדרים טום ישב שם לבד שותה את הקפה שלו. "את בסדר?" הוא הרים אליה מבט "את נראית כאילו בכית עכשיו" אמר "אני בסדר.." חייכה, הוא נתן לה את כוס הקפה העשויה קלקר והם שתו ודיברו. הם המשיכו את השיחה הארוכה שהם לא סיימו ביום ההוא שהוא ליווה אותה הביתה. "איזה בילוי הא?" אמר טום בחיוך, מצב רוחו השתפר מן הקצה אל הקצה מאז הערב, ונראה שגם מצבה יותר טוב. "חח כן, אני זוכרת שאמרנו שנעשה משהו לפני שתחזור אבל לא דמיינתי שזה יהיה ככה" צחקה. הם לגמו עוד מהקפה, טום כבר סיים את שלו וקלע לתוך הפח, "יפה יפה" חייכה אליו "את משחקת?" "חח שיקחתי" חייכה "אבל את בת.." אמר ולפני שסיים את המשפט "שוב אתה וההכללות המטומטמות שלך.." אמרה בחוסר סבלנות "אני שותק" אמר בחיוך נבוך. "תגיד לי רגע.." הבעת פניה השתנתה "מתי באמת אתה חוזר?" שאלה, מנסה להסתיר את הדאגה שלה "אני..לא ממש יודע.." אמר  'יש לנו הופעה עוד שבועיים..ועדיין לא סיפרתי לה על הלהקה' חשב "אז מי כן?" שאלה "חח דיוויד.." אמר טום והתפוצץ מצחוק. "הא?" שאנון לא הבינה על מה הוא צוחק. היא נשענה על חזהו והוא כרך את ידו סביבה מלטף אותה. הם נראו ממש כמו זוג והוא לא רצה שהרגע הזה יגמר, וכך גם היא. הם נהנו מכל שנייה שהיתה להם אחד עם השני. לפתע הוא קלט את מבטה של סרינה, מסתכלת עליו בזעם, הוא האדים והיפנה את מבטו. לפתע גיאורג וגוסטב הגיעו ופניהם היו חיוורות. "ט..טום" אמר גוסטב כיאלו ראה זה עתה רוח. "קרה משהו?! הכל בסדר עם ביל?!" נהבל טום, "למי איכפת מביל!" אמר גיאורג "דיוויד בדרך!" אמר ושלושתם התפוצצו מצחוק. "על מה אתם צוחקים?" הרימה שאנון גבה, "דיוויד הוא הסוכן שלנו" צחק גוסטב, טום הלבין עוד יותר מפליטת הפה של גוסטב, "סוכן הא?" חייכה אל טום "מה קרה טום? הוא הסוכן של ההרכב הקטן הזה שלכם?" ציחקקה, "חחח הרכב קטן?" צחק גיאורג, "ככה את קוראת לנו? הרכב? " צחק שוב, "הממ ככה טום קורא לכם" חייכה אליו. טום סיפר לה על הלהקה ולמה הוא לא רצה לספר לה מלכתחילה, כמובן שהיא הבינה ולא שמרה טינה. לפתע דלתות הכניסה של בית החולים נפתחו בתנופה ונשמע בכל בית החולים "אוקי בנות זמן לקום!" צעק דיוויד. "פאק, שכחנו למצוא מקומות מחבוא חדשים" אמר גוסטב בלחץ "לא משנה איפה נתחבא המניאק תמיד ימצא אותנו" אמר גיאוג בלחש מקווה שדיוויד לא ישמע. "הממ מה זה טום? חברה חדשה?" אמר דיוויד בקול. סרינה שמעה וטום ראה וסובב את מבטו. "הממ היא גורמת לך התרגשות אני רואה.." אמר בקולו החזק וכל החבורה צחקה חוץ מטום שעדיין האדים ושלח לסרינה מבט מתנצל. נראה שזה הרתיח אותה עוד יותר. 'אני עוד אתנקם בפרחח הזה...הוא רק ילד למען השם!' חשבה סרינה בסלידה. היא נפגעה כל כך מטום, כל מה שהוא וגיאורג אמרו, היא הרגישה כמו צעצוע מין. השתמשו בה. זה הדבר הכי פוגע שעשו לה אי פעם והיא לא התכוונה לעבור על בשתיקה.

"היידן..לא שמעתי משאנון כבר כמה ימים טובים, אתה ידיד טוב שלה, דיברת איתה?" שאלה ארין בדאגה, בזמן ששכבו על המיטה בחדרו של היידן.  "הממ לא יודע...דיברתי איתה אתמול..מסכנה, הילדה היתה שבורה" אמר בדאגה. "תראה מה זה...החבורה שלנו די התפרקה, אתה לא חושב?" "אני בהחלט חושב...תאמת שזה מאוד חבל לי כי כולם מכירים את כולם, עכשיו אני מתחיל להבין למה ג'ייס לא רוצה שום דבר עם קרלה..." לחש היידן. "מה זאת אומרת?" ארין הרימה את מבטה מהנקודה שהתרכזה בה קודם לכן. "זאת אומרת שהוא פוחד שאם הוא יהיה עם קרלה הידידות ביניהם תיהרס כשזה ייגמר" אמר היידן "לך תדע..." אמרה ארין בהרהור "לא לך תדע, תראי, פרידות תמיד קורות לא משנה מה..זה קורה, אין מה לעשות" אמר בנימה רצינית למדי ועבר לתנוחת ישיבה. היה רגע של שתיקה "תגיד.." חתכה ארין את השתיקה ועברה גם היא לישיבה "מה נעשה אנחנו אם ניפרד? מה יהיה?" אמרה בדאגה "זה אחד הפחדים הכי גדולים שלי היידן" היא הסתכלה בעיניו בצבע כחול ככה. הן כאילו בלעו את מבטה. היה נראה שכמעט לא נותר בתוכן רגש, אבל ארין ידעה טוב מאוד מתי הוא מרגיש מה. היא אהבה אותו כל כך ורק המחשבה על פרידה הפחידה אותה פחד מוות. הוא חיבק אותה חזק ולחש לאוזנה "אני אוהב אותך". זה העביר בה צמרמורת נעימה. הוא התחיל לנשק אותה בעדינות, לאט לאט זה עבר לנשיקה סוערת. הוא השכיב אותה על המיטה ונשכב מעליה. הוא פשט את חולצתה ואת החזייה שלה והיא הורידה את חולצתו. הוא החל לאט לאט לנשק את צווארה וללטף את גבה. היא נהנתה מזה. היא הורידה לו את הטריינינג הרחב שלבש והוא הוריד לה את המכנסיים והתחתונים. לפתע פיו נשאר על נקודה אחת בצוורה. הוא החל לעשות לה היקי, בישבילה זה היה תענוג והיא הוציאה גניחה. הוא הוריד לאט לאט את ידו, מלטף את בטנה, עדיין עושה את ההיקי. היד ירדה עוד ועוד, עד למקום שתכנן.[אם הבנתם למה אני מתכוונת, אני לא ממש רוצה לפרט כי אני לא יודעת בנות כמה הבנות שקוראות פה]

ההרגשה היתה נפלאה. תחושת העונג הזאת שכל כך אהבה, היא נהנתה מזה כל כך. ליבה הלם בחוזקה, הוא הוציא את אצבעותיו משם, ואז הם התחילו. הוא היה בתוכה, שניהם כגוף אחד. התענוג היה אינסופי והיא היתה בעננים.

קרלה ישבה בחדרה הגדול ושקעה במחשבות. היא חשבה על ג'ייס, כמה שהיא רצתה אותו, אבל היא ידעה שזה לא ילך. 'בישביל זה יש ידידים הא? כי אי אפשר להיות יותר מזה...' חשבה לעצמה בעצב. החיוך הממיס שלו, ההומור הזה, בכלל כל האופטימיות והישירות הזאת, חוסר התאקט, זה מה שהיה מצחיק בו. מה שהרגישה כלפיו היה יותר מ"סתם" הידלקות. זה תיסכל אותה כל כך. היא התעללה בעצמה בכך שאף פעם לא התוודתה בפניו, למרות שהיא ידעה שהוא יודע, ולא רק בגלל פליטת הפה של ארין, הוא ידע עוד הרבה לפני. אנשים היו יכולים לקרוא אותה כמו ספר פתוח. היתה לה אדישות מבוישת. כל פעם שהוא היה מספר על בנות שהיו איתו היא נשברה מבפנים. כל צחוק או חיוך שיצא מפיה, היה בעצם מסיכה לזעקת כאב. היא ידעה שהוא לא בן אדם רציני כשמדובר בקשרים. הוא נשאר אדיש אליה והיא לא ידעה למה. חוסר הוודאות הזאת, היא לא ידעה מה המקום שלה אצל חבריה. היא היתה שונה מהם, יותר שקטה, שקולה. כמו "גיי פרנד" בגירסת נקבה. היא לא היתה מכוערת; היו לה פנים תמימות ומדהימות. שיער בלונדיני בהיר מאוד מאוד, טבעי לגמרי ,עיניים בצבע טורקיז עם נגיעה של אפור וירוק בהיר ושתפיים יפות בצבע ורוד בהיר. היא ידעה שהיא לא ילדה מכוערת ולא התכחשה לכך אבל גם בכלל לא השוויצה. 'מה לא בסדר בי?' חשבה בתסכול ' ההתנהגות שלי? מה כבר עשיתי לא בסדר שהוא אדיש לרגשות שלי? הוא אף פעם לא דיבר איתי על זה אפילו.' דמעה זלגה על לחיה הלבנה. היא הלכה אל המראה והסתכלה על ההשתקפות. ,'הלוואי שיכלתי לברוח מפה, לא טוב לי..אני שונאת את אנגליה, אני רוצה לחזור לשוודיה...' חשבה לעצמה. היא ראתה את פניה העצובות 'פעם לא נראיתי ככה..' היא עישתה את רכותיה בתסכול והלכה לישון. קרלה הגיע משוודיה לפני שנתיים [כשהיתה בת 14]. היה לה שם מעולה, עד הוריה התגרשו. מכיוון שמגיל 13 הילד יכל לבחור עם איזה הורה הוא רוצה לגור היא בחרה לגור עם אימה. היא חשבה שיהיה לה יותר טוב כי אימה היתה יותר גמישה איתה. היא נתנה לה יותר חופש ומרחב, ואיך לא, תמיד ידעה להבחין מה עובר על ביתה [חח תכלס, איזה אמא לא?3: ]

קרלה לא היתה דומה להוריה. עורה של אימה היה כהה יחסית היא היתה ממוצע ברזילאי. שיערה היה חום כהה וכך גם עיניה. לעומת זאת לאביה היה עור בהיר מאוד שיער בצבע חום בהיר ועיניים ירוקות. הם טענו שביתם נראית כמו הסבתא רבה שלה כשהיא עוד היתה ילדה. וזה אכן היה כך, הדמיון היה רב או אפילו רב מאוד מאוד. אם היו שמים את התמונות של שתיהן אחת ליד השנייה [ואם מתעלמים מהבדלי האיכות] היה אפשר להישבע שהן היו תאומות. ההבדל היחידי היה שלקרלה היתה צלקת על ביטנה. הצלקת הזאת השאירה בה זכרונות רעים. הטרואמה לא עזבה אותה, היא פחדה כל כך. כשפינו אותה לבית החולים היא אמרה שהיא נפצעה בגלל שהחלון בבית הקפה  שהיא ישבה בו נשבר ועפו עליה רסיסים. הרופאים ידעו בדיוק ממה הצלקת. בישביל ביתה היחידה אימה לא דיברה על זה איתה בכלל. רק שאנון, הילדה שקרלה הכי בטחה בה, ידעה ממה זה, היא סיפרה לה כל פרט קטן מהמקרה המחריד. היא שקעה במחשבות ועצמה את עיניה מנסה להירדם. לפתע היא שמעה את הפלאפון שלה מצפצף. 'מעניין ממי האסמס..' היא קמה ולקחה את הפלאפון. ההודעה היתה מג'ייס. היא החלה לקרוא ופערה את עיניה לרווחה. היה כתוב בהודעה...

לוטי התנתקה מרנואד, "מה השעה מותק?" שאלה בחיוך,

"אממ..השעה שתישארי עוד" אמר בחיוך תחמני.

"אויש, נו אין לי כח עוד פעם..עזוב אותך בוא נלך לישון" אמרה, מתמתחת בכוונה, כדי להבליט חלקים מסוימים מגופה. רנואד התנפל עליה, בתשוקה עזה.

 "אז..אני הקטינה הראשונה שאי פעם היתה עם כבודו" אמרה בחיוך,

 "תהיי יפה ותשתקי" אמר בצחוק והיא צחקה גם.

 "את זה תגיד לאחותך חמודי"

"תאמיני לי שאני אומר לה את זה מספיק פעמים" חייך רנואד וחשף שיניים לבנות ומסודרות. לוטי בילתה את הלילה אצל רנואד. היא בילתה אצלו הרבה לילות. היא שמרה על כך בסוד וכמובן שגם הוא, שחלילה כבודו לא ייפגע. כזכור, רנואד אף פעם לא היה יוצא עם מישהי שצעירה ממנו, לא משנה בכמה זמן. הוא הפסיד ככה הרבה בנות מושכות מאוד אבל זאת היתה דרך חייו. אבל אז הגיע החולשה שלו, לוטי. כמו כל זכר טיפש, הוא נמשך אליה כמו שלא נמשך לאף בת.

"אז, תגידי..." אמר מתנתק ממנה ונשכב לצידה על מיטתו הגדולה, "מה הסיפור שלך ושל שאנון" אמר והישיר מבט אליה.

"או, שאלת המיליון דולר, ראיתי את זה בא..." אמרה, בנימה קצת יותר רצינית. "היא נפרדה מחבר שלה, זהו." פסקה.

"את בטוחה?" נשמע ספק כעט בקולו

"הממ אז אני מבינה שהיא הפילה עליי לא מעט אם ככה אתה שואל.." היא גיחכה בזלזול "מה פתאום הוא עולה בשיחות שלנו?" אמרה לוטי בטון מפונק

"לא יודע...אתם פשוט מן חבורה מגובשת כזאתי, חסינים, אתם נראים בלתי נפרדים ופתאום..פוף, הכל התנפץ לאלפי חתיכות, היא כל כך נפגעה.." אמר בדאגה

"חחח..." היא צחקה בזלזול "אל תהיה בטוח כל כך...אני בטוחה שברגע זה ממש, היא מתנחמת בזרועותיו, של מישהו מאוד מושך..." אמרה בחיוך עוד יותר מזלזל

"פרטי, נמקי והביעי דוגמאות" אמר בעניין

"טום קאוליץ. אומר לך משהו?" אמרה בחיוך

"בטח...זאת הלהקת קוקסינלים הזאת..את צוחקת עלי?! היא איתו?!" הוא נדהם

"אני רצינית לגמרי...היית צריך לראות איך היא הסתכלה עליו כשהולדן נכנס איתו למסעדה, וכשהוא ליווה אותה הביתה...סטפאן בכלל לא עלה לה בראש.." אמרה ננעלת על נקודה בתקרה.

"ואימה את יודעת את כל זה?" אמר רנואד בחיוך והרים גבה

"אני מהאף.בי.איי מה לא ידעת? אני יודעת הכל" חייכה

"ועכשיו ברצינות.." אמר לא מראה שום סימני שעשוע. היה נראה שבדבריה, היא מרגיזה אותו מעט והיא הבחינה בכך. היא לא אהבה את זה אבל היא גם לא היתה שקרנית. לא היה לה אכפת, שיקראו לה רכלנית, סכסנית, ועוד כל מיני שמות גנאי, שקרנית היא לא היתה יכולה לסבול. לא היה לה הסבר מוגדר לכך. היא פשוט לא אהבה את זה, היא אמרה את האמת, ואת האמת שהיא רצתה להסתיר, היא פשוט לא היתה מדברת על זה וסוגרת את הנושא.

"תראה, אני לא ממש חושבת שזה עניינך, ששאנון תגיד לך מה שהיא רוצה, לא אכפת לי. היא פדעה בי, אני מחזירה לה. זה רק פיר ככה" אמרה אפילו לא חושבת מה להגיד. המילים האלה היו חרוטות בראשה כבר שנה שלמה או יותר. היא היתה נחושה בדעה ושום דבר לא שינה אותה. היא היתה אדם מאוד עקשן, והיא ידעה זאת, לכן המשיכה עם העקשנות. השיחה של שניהם התגלגלה לשעות הבוקר המוקדמות,

"אני לא יודע מה איתך, אבל הדבר היחיד שהבנתי מהשיחה הזאת הוא שאני עייף מאוד, שאלת מה השעה לא? 4 וחצי עונה לך על השאלה?" אמר

"הממ קצת באיחור לא? מה קרה, השעון הביולוגי מתקתק מהר מידי?"

"אויש, את מגעילה" חייך אליה.

הם עברו לתנוחת כפיות ונרדמו.