סתם עוד בלוג סיפורים[:

ובשעה טובה, העליתי את פרק 20

אני מאוד מצטערת על העיכוב, יש לי כל כך הרבה עומס

יש עכשיו תקופת מחבנים ובחינות למגמות

קשה

אה כן! בקרוב פוסט דמויות[:

פרק 20

'אוחח איפה הוא' חשבה שאנון בעצבנות. הולדן עדיין לא התעורר והדאגה אכלה אותה. היתה לה כבר טרואמה, היא פחדה שמדובר ביותר מסתם התמוטטות. היא הסתכלה על הולדן שוכב על הספה בחוסר אונים ובבת אחת הפלאש בק של ג'ולין עלה בה שוב. אבל משהו היה שונה, הפעם היא יכלה להרגיש את זה קורה. היא הפנתה את מבטה מהר. כמה דמעות ירדו מעיניה בלי שליטה. הפחד כבר היה שתול עמוק בתוכה. היא הכינה לעצמה קפה, והתיישבה ליד השולחן. היא שמעה את הולדן זזה מעט, היא לקחה את הכוס והלכה לסלון. היא הסתכלה עליו שוב ובבת אחת היא יכלה לחוש את הכאב הנוראי הזה שוב. היא יכלה להרגיש שוב את הפאניקה והחום הצורב הזה, את הכוויות והדם שהרגישה אז. הכוס נפלה מידה ונשברה. כל הקפה נשפך על הריצפה. היא עמדה שם קפואה עוד כמה רגעים וצמרמורת עזה תקפה את עורפה. היא היתה בשוק. משהו אכן לא היה בסדר, אבל היא לא יכלה להעלות בדעתה מה.

"תודה רבה" אמר טום לפקידה בזמן שביל, גיאורג וגוסטב יושבים ומדברים. כמו שד"ר פלאמינג אמר ביל יצא בשלום עם מזל גדול מאוד. המצב רוח של טום היה טוב מהרגיל. הוא הצליח לדבר איתה, ולפגוש אותה לגעת בה. היא אפילו נתנה לו את הכתובת שלה.

'חח במילא לא יהיה לי שום דבר מעניין לעשות היום' הוא נזכר בשיחת טלפון שהיתה להם אחרי שעזבה את בית החולים. טום סיים למלא את הטפסים של ביל.

"טוב ביל, כנראה שזה בכל זאת לא היה כל כך רציני, אבל דייוויד אמר שבכל זאת יש לנו חודש לנוח" חייך טום מאוזן לאוזן.

"תודה רבה טום, באמת" אמר ביל בהכרת תודה

"אממ..על מה?" אמר טום לא מבין

"על זה שלא עזבת אותי לרגע. נשארת בבית חולים עד שהתעוררתי" אמר מחבק את אחיו "אני אוהב אותך אח שלו" אמר.

"אוווווו..." אמר גיאורג בקול מתגרה

"חח אל תשכח גיאורג.." התחיל גוסטב להגיד "טום כבר תפוס" אמר והתגלגל מצחוק

"אויש, שני חולים" אמר ביל מצטרף אליהם. טום לא התרגש מזה. שום דבר לא יכל להרוס לו את מצב הרוח

הם חזרו למלון, לסוויטה שלהם, כל אחד לחדרו. ביל שכב במיטתו 'היה שם עוד משהו שאני לא זוכר..' תהה, 'אני זוכר את עצמי מאבד אוויר, מרוב פאניקה, וזהו. פיספסתי פה משהו..'

דייביס הגיע הכי מהר שיכל. שאנון שמעה את חריקת הבלמים של הטנדר שלו בחוץ. הוא הגיע לכנסית הבית וצלצל בפעמון, לפתע הוא שמע את שאנון צועקת לו מבפנים: "זה פתוח, תיכנס אני באמצע משהו". הוא ציית ונכנס. הוא פנה לסלון וראה אותה יושבת לרגלי הספה שהולדן היה עליה.

"קרה משהו?" שאל אותה בדאגה

"הכל מעולה, נשפך הקפה" אמר בקול רועד מעט

"נכבית או משהו?"

"לא, אני בסדר" קולה עדיין היה חלוש ורועד

"את בטוחה שלא קרה כלום?" הוא לא ראה אותה במצבים כאלה בעבר לכן היה יכל לדעת שאכן קרה משהו. הוא ראה נר זיכרון מונח על שולחן הקפה הנמוך שמול האח.

"זה היום שלה?" שאל מנמיך את קולו מעט

"ל..לא, פשוט, יש לי פלאש בקים, כל פעם שהיא לא עוזבת לי את הראש אני מדליקה לה נר" אמרה מנסה להחניק את הדמעות

"בואי, אני אעשה את זה, לכי תחליפי ותתארגני, הכל יהיה בסדר, היא אוהבת אותך, היא תשמור עלייך תמיד." אמר בקול אבהי ומעודד. הוא לקח את הסמרטוט מידיה השבריריות והתכופף לנקות את הקפה שנשפך

"תודה" לחשה וניסתה לחייך. אחרי כמה שניות היא עלתה למעלה להחליף בגדים. בתוך חדרה היא ניצלה את ההזמדנות ובכתה בשקט. הפלאש בקים עזבו אותה בשנייה שהפנתה את ראשה, אבל הכאב עדיין צרב בידיה שאז היו מלאות בכוויות חתכים ומה לא, מהתאונה, [אם אפשר היה לקרוא לזה כך] למרות שידיה היו חלקות לגמרי, בלי שום פגם, או חבלה. שום דבר. אבל זה כאב בדיוק כמו אז. היא נזכרה בהלוויה, שהיתה קשה אפילו יותר מהתאונה עצמה. בהלוויה המילים שאמרו, נתנו לה חשק ענק, להצטרף לאחותה. לא משנה מה העיקר להיות איתה. היא נזכרה במילות ההספד. 'ג'ולין דבורה גריפית', ילדה נפלאה בת ואחות מדהימה..' זה הידהד בראשה, 'היתה מועמדת לאוניברסיטת הארוורד...' עוד מילים רצו בראשה כאילו זה היה טרי מהיום. היא המשיכה לבכות עוד ועוד עד ששמעה את דייביס קורא מלמטה "את מוכנה?" "כ..כן, כמעט" צעקה לו בחזרה. היא התלבשה מהר. היא לבשה מכנסון מנומר ומתחתיו טייס שחור עד הברך , גופייה שחורה, גרביונים שקופים מתחת לטייס ונעלי בובה מנומרות גם כן. [מנומר זה צבע הסוואה כזה של צבא, חח שלא יהיו אי הבנות בקשר לפרווה של נמר או משהו, חח כבר קרה לי בעבר><]

היא שמה אייליינר שחור [היא שנאה לשים עיפרון כי הוא כל הזמן היה נמרח לה] וצללית חומה, אבל רק בחלק הקטן שמעל הריסים, ולסיום מרחה ליפ גלוס שקוף. היא לא אהבה לשים הרבה איפור. כשהיתה בת 13 היא התחילה למרוח על עצמה איפור והיא תמיד היתה שמה לעצמה בכמויות, בעיקר עיפרון שחור כי אז זה היה אופנתי אצל חברותיה לשכבה. אבל זה תמיד היה נמרח לה וזה היה נותן לה מראה זנותי קצת. עד שהיא סוף סוף ראתה את עצמה במראה אחרי שהאיפור היה נמרח היא החליטה להפסיק לגמרי,בגיל 14 היא חזרה לשים אבל בפרופורציות.

היא עשתה קוקו בלוף ושמה את הפוני שתמיד הסתירה עם סיכה מקדימה ושמה אותו קצת הצידה. היא התבשמה וירדה למטה. דייביס בדיוק סיים לכתוב את הפתק להולדן והשאיר אותו על השולחן לצידו. כשראה את שאנון פיו נפער לרווחה.

"שאנון, את נראית פשוט מדהים!" אמר, "רק אני מציע שתקחי איתך מעיל או סווטשירט, קר בחוץ, את יודעת בכלל למה אנחנו הולכים אליהם?" אמר, הוא ראה שהיא התלבשה יפה מהרגיל ופחד שהיא יודעת על המסיבה.

"אממ..לא ממש, פשוט ראיתי שגם אתה לבוש ממש יפה ושמת את הבושם שאתה תמיד שם במסיבות אז חשבתי שגם אני צריכה להיראות דומה או משהו" אמרה במבוכה.

היא לקחה איתה סווטשירט אפור עם ריצ'-רצ' והם יצאו לדרך.

'אתה לא יודע למה נכנסת הולדן, אתה הפלת את זה על עצמך, אתה לבד עכשיו, או שלא..?' הולדן התעורר בבת אחת, מזיע וחיוור. הוא מצא את עצמו על ספה גדולה ונוחה בצבע כרם. 'מ..מה? איפה אני?' "יש פה מישהו?!" צעק, אבל לא היתה תשובה. רגע, אני מכיר את המקום הזה...זה לא הבית של שאנון?' לקח לו קצת זמן אבל אז הכל חזר אליו בבת אחת. איזה טמבל אני...רגע, מה זה פה? הוא ראה פתק על השולחן ואותיו שמו בלטו בכותרת. 'זה בישבילי..? טוב נו..מה יש לי להפסיד כבר..' הוא לקח את הפתק והחל לקרוא:

אחי, תקשיב, אני לא יודע מה קרה לך, אבל אתה רואה את הבגדים פה על השולחן?

הולדן הגניב מבט אל השולחן, היו שם ג'ינסים כהים וטיפה משופשפים, חולצה לבנה עם צווארון וכפתורים וסווטשירט בצבע שחור. הממ..הג'ינס הזה מוכר לי.. הוא המשיך לקרוא:

ג'ייס וסטפאן אירגנו לשאנון מסיבת הפתעה, נכון זה עוד יומיים, אבל הם טסים ואין זמן.

תתקלח ותלבש את הבגדים האלה, ההורים של שאנון חוזרים מאוחר היום ככה שאין לך ממי להתבייש

שאנון גם אמרה שזה בסדר אם תשתמש בבושם של אבא שלה כל עוד הוא לא ישים לב שמישהו נגע בו

[זה אותו בושם כמו שלי יש] בכל מקרה, תתארגן ותבוא לבית של ג'ייס וסטפאן כמה שיותר מהר.

דייב.

אה כן, כמעט שכחתי, תביא את החבר הזה שלך מגרמניה יש חשד ששאנון דלוק עליו *פה היתה מצוירת תמונה של סמיילי עושה גבות*

הולדן סיים לקרוא וחייך לעצמו איזה חברים... הוא היה אסיר תודה, והוא התכוון להגיד את זה לשאנון ודייביס כשיגיע. הוא לקח את הטלפון הנייד שלו וחייג לטום

"טום?"

"כן אח שלו..מה נשמע?" נשמע גיאורג מהקו השני

"חח גיאורג איפה טום?"

"אלוהים יודע...בטח מפנטז על הידידה הזאת שלך.." אמר ושניהם צחקו

"חח על שאנון?" התפלא "ממתי טום מפנטז על בנות? מרוב שיש לו כל כך הרבה בנות איך לא נמאס לו מהן כבר?"

"סורפרייז סורפרייז" צחק גיאורג

"בכל מקרה, יש לה היום מסיבת יום הולדת ואתם ארבעתכם מוזמנים, תבואו"

הוא נתן לגיאורג את הכתובת של שאנון כדי שיוכלו ללכת חמישתם.

הולדן ניתק ונכנס למקלחת. הוא הרגיש הקלה. כל הזיעה והלכלוך של היום ירדה והוא הרגיש הרבה יותר שלו ורגוע ממקודם.

"טום!" צעק גיאורג לאחר שניתק

"מה אתה רוצה?!" נשמע קולו של טום מהחדר

"לחברה שלך יש יום הודלת! וכולנו מוזמנים!!" צעק גיאורג בחזרה

"מה?!" נשמע שוב קולו של טום

"אמרתי..שיש לחברה שלך יום הולדת!!!" צעק גיאורג חזק יותר

"מה?! תבוא לפה לא שומעים!"

"אוך איזה טמבל...מעריצה השאירה פה ראסטה שהיא גזרה לת מהשיער!!!!!" הפעם גיאורג צרח חזק יותר. טום הגיע בריצה למטבחון של הסוויטה

"מה?! מתי היא הספיקה?! כשספרתי אותן..אממ כלומר שמתי קוקו לא שמתי לה לראסטה חסרה" אמר טום בלחץ

"חח תירגע..אמרתי את זה כדי שתבוא מהר..לחברה שלך יש יום הולדת" אמר גיאורג צרוד מעט

"מה? מתי?!"

"עכשיו" אמר גיאורג בשלווה "וכולנו מוזמנים" אמר בחיוך נהנה לראות את טום לחוץ ועצבני

"מה?! אז למה לא אמרת?! למה אתה מחכה?! לך להתארגן כבר!! ביל!!!" אמר טום בלחץ ורץ לחדרו

גיאורג צחק והלך להתארגן.

הולדן היה מעט עצבני, הוא הלך הלוך חזור בכל החדר. הוא הספיק להתארגן וחיכה לחבריו איפה הטמבלים האלה יכולים להיות?!' הוא התיישב ושתה קפה. הבית היה ריק לגמרי. הוא ידע שהוא לבד אבל הוא עדיין הרגיש לא בנוח.דפיקה חזקה בדלת הקפיצה אותו 'כדאי להם שזה הם'  חשב בעצבנות. הוא פתח את הדלת אבל לא היה שם אף אחד. הוא הסתכל לצדדים, אבל לא נראה איש בסביבה. הוא סגר את הדלת והתחיל ללכת לכיוון הסלון עד שהיתה עוד דפיקה חזקה בדלת. הוא חזר לכניסה, עצבני מעט. הוא פתח את הדלת וטום עמד שם ומאחוריו ביל, גיאורג וגוסטב.

"מה לקח לך כל כך הרבה זמן? כולה לפתוח דלת" אמר בחיוך ילדותי

"בוגר מאוד..." רטן הולדן. הבנים היו לבושים יפה ומוכנים לדרך.

דייביס ושאנון נכנסו לתוך הסלון החשוך. זה טיפה הלחיץ אותה

"אממ..ג'ייס? אתה פה?" היא קראה בחשש "איפה הם?" היא שאלה מעט בלחץ

"הם פה" אמר דייביס

"מה זאת אומרת?"

לפתע האורות נדלקו וג'ייס, ארין והיידן היו הראשונים שהספיקו לקפוץ עליה בחיבוקים

"מזל טוב יפה שלי!!" צעקה ארין וחיבקה אותה חזק

"ת..תודה..אני חושבת" אמרה שאנון שעוד לא הצליחה לעכל מה כרגע קרה. 'הממ..משהו עם ג'ייס לא היה בסדר, דייב שכנע אותי לבוא, אני התארגנתי והתלבשתי יפה כי ראיתי איך דייב לבוש ועכשיו..מסיבת הפתעה?'

היידן חיבק אותה בחום "מזל טוב אחותי הקטנה" אמר וחייך. היא זייפה חיוך די משכנע והסתכלה על הסלון של התאומים. כל הרצפה היתה מאלה בבלונים, הקירות היו מלאים שלטים של "יום הולדת שמח" "או מזל טוב". היא ידעה שזה די מגעיל מצידה להגיד כך, למרות שהיא שיחקה אותה שמחה. היא לא אהבה הפתעות. היו לא יותר מדי הפתעות בחיים. היא בכלל לא רצתה לחגוג יום הולדת. לראות שם את סטפאן הקשה עליה כל כך, ועצם נוכחותה בכלל הכניס אותה לדיכאון. אבל היא ראתה את האלכוהול וכל האוכל והשתייה שהיתה. אפילו הביאו לשם נרגילה. כל המאמץ הזה, לעצמה היא כבר הרסה, אבל לאחרים היא לא רצתה להרוס, לכן היא פשוט זרמה.

ג'ייס קפץ עליה בחיבוקים ופרע את שיערה "מזל טוב!!" הוא צעק בשמחה. היא הבחינה בשלט שכתוב עליו "סוויט סיקסטין

[Sweet sixteen]

וגיחכה "חח ג'ייס..אני בת 17 אמרה בחיוך

"אה נכון, אני יודע, אבל אין דבר כזה סוויט סוונטין, עזבי, סיפור ארוך" אמר וגירד בראשו

קרלה קמה מהספה ונתנה לה חיבוק חם ולחשה באוזנה "אל תדאגי, אני בטוחה שבהמשך יהיה קצת יותר כיף"

שאנון חייכה, הפעם חיוך אמיתי. קרלה ידעה לקרוא אותה. קרלה ידעה להבחין מה עובר בראשו של מי שעומד מולה. ג'ייס תמיד היה אומר שזה כמו כח על, וקרלה תמיד היתה אומרת לו שהוא מגזים.

רק 3 אנשים לא היו. היא ראתה את לוטי וסטפאן יושבים על הספות ושותקים, והולדן, הולדן בכלל לא הגיע. היא נזכרה שהוא אצלה בבית עכשיו ותהתה אם הוא בכלל ידע על המסיבה הזאת. ג'ייס הדליק את הסטריאו הענקי שהיה בסלון ושם על ווליום גבוה. הוא שם טראנסים והם התחילו לרקוד במרץ. שאנון רקדה עם קרלה, כל האנדרנלין עלה לה בבת אחת והיא זרמה עם המוסיקה. היא יכלה להבחיו בלוטי שעודדה את סטפאן לקום אך הוא סירב לה. המראה הזה גרם לה לצחוק. 'אולי זה בכל זאת לא יהיה נורא' חשבה. לפתע מישהו צלצל בפעמון,

"אני אפתח!" מיהר סטפאן אל הדלת לפני שמישהו אחר יספיק.