סתם עוד בלוג סיפורים[:

בשעה טובה, פרק 25. כעיקרון תכננתי להעלות אותו רק מחר [כמובן שאז הוא היה ארוך יותר]

העניין הוא, שאני יוצאת לטיול שישי שבתוישר אחרי זה אני נפגשת עם חברה לעשות עבודה מפגרת.

אז בגלל שאני כל כך חמודה ומקסימה, החלטתי לשים את הפרק עכשיו[:

הוא די קצר, אבל בקטנה, ישאיר טעם של עוד^^

אז בלי עוד חפירות, קריאה נעימה!

פרק 25

היא עמדה שם. לא יודעת מה להגיד. היא רצתה להגיד לו שהיא פוחדת, אבל היא לא הספיקה. היא רצתה להגיד לו כמה היא רוצה אותו, אבל היא לא הספיקה. היא רצתה להגיד לו שהיא רוצה שזה יקרה, אבל לאט יותר. ועכשיו, עכשיו הוא נפגע והלך. ידיה רעדו. כל כך קרוב, כל כך קרוב שזה כואב. ריח הגוף שלו, מתחזק משנייה לשנייה, פעימות הלב של שניהם מתחזקות מרגע לרגע, כל המתח באוויר, אף אחד לא יודע מה יהיה אחר כך. הכל כל כך בלתי צפוי ופתאומי, אבל הכל קורה מהר מדי.

'קשה לי טום. בבקשה תנסה להבין' היא החלה לרעוד 'כל כך קשה. אני מתייסרת, על מה? אני לא יודעת. מה עוצר אותי?' הדמעות יצאו בשקט. המסלול שלהן כבר היה קבוע עוד שעה קודם לכן כשהיא נשברה לפני גוסטב.

'תודה גוסטב...' היא חשב ונכנסה לביתה.

שאנון קמה בבוקר לצלצול הפלאפון שלה. 'אני חייבת לזכור להוריד את זה ממצב של שעון מעורר...אני מעדיפה  אפילו שמורה תצעק עליי מאשר לשמוע צווחות שנשמעות כמו ינשוף מת מפלאפון שמנסה להיות שעון מעורר' חשבה בעצבנות וגילגלה עיניים.

היא עדיין חשבה על מה שקרה שעות ספורות קודם לכן. היא התקלחה, אבל משום מה הרעננות לא השפיע עליה. היא שמה על עצמה טריינינג לבן וגופייה שחורה. היא אספה את שיערה לקוקו מרושל ולקחה את האייפוד. בכניסה היא ראתה את נעלי הבובה שלבשה אמש ולידן נעלי ספורט. היא הסתכלה כמה רגעים על נעלי הבובה ונעלה את נעלי הספורט. היא הציצה בשעון המגדל הגדול. '7 בבוקר הא? קמתי מוקדם יחסית ליום שבת..'

היא יצאה החוצה. היה ערפל של בוקר סגרירי בגולדרס גרין. היא נשמה את האוויר הנקי והחלה לצעוד משמיעה לעצמה סקורפיונס. היא נזכרה לפתע בסטפאן וביל שפגעו בול במטרה.

'נקודת חולשה...' היא גיכחה לעצמה והאיצה צעדיה לריצה. היא ניסתה לחשוב על מה שקרה לפנות בוקר כמה שפחות. היא לא רצתה להכאיב לעצמה עוד. 'את זה אני חייבת לספר להיידן. התרחקנו' היא חשבה.

היא עברה את הבית של סטפאן וג'ייס. האורות היו כבויים ומחוץ לדלת היו שקי זבל.

'כמה בלאגן עשינו...' היא הרגישה מעט לא נעים על כך שהיא לא נשארה לעזור לסדר

'אולי בכל זאת הייתי צריכה להישאר לעזור..ככה לא היה נוצר מצב שאני וטום היינו לבד' היא הרהרה

“bloody hell צא לי כבר מהראש!"

היא חשבה בתסכול. 'זהו שאנון. זה סוף סוף קרה לך..אפילו בסטפאן לא התרכזתי כל כך הרבה..כנראה לקחתי אותו קצת כמובן מאליו' היא הסתכלה קדימה. הערפל של הבוקר עדיין שרר והיא בקושי ראתה לאן היא הולכת. האוויר היה קריר אבל היא כבר הייתה רגילה.

'אויש נו באמת..הוא בטח שוכב עכשיו ליד מישהי במיטה אחרי לילה או יותר נכון בוקר סוער במיוחד' היא גילגלה עיניים.

היא נזכרה בתגובה שלו 'אויש נו באמת..עכשיו אני מוציאה את זה עליו, שאנון רעה! רעה רעה." היא גיכחה מעט וניסתה לנקות את ראשה, מתענגת על כל צליל של הסקורפיונס.

טום חזר למלון שפוך ועייף. כל השרירים שלו כאבו למרות שהוא לא הלך ברגל עד למלון שלהם בלונדון. כל המחשבות על שאנון לא הסכימו להרפות. זה העיק, ואפילו התיש. הוא נכנס לסוויטה וראה את הסלון שלהם מבולגן מאוד. 'מפגרים..' חשב לעצמו וגלגל עיניים. הוא הציץ בחדרים של כל אחד מהם. הוא פתח את הדלת של גיאורג לאט ובשקט כדי שלא ישמע. כל השיער שלו היה מבולגן וגלי והוא ראה את המחליק על הריצפה.

הוא הציץ בחדר של ביל.כל האיפור שלו נמרח והוא שכב הפוך על המיטה כלומר, הרגליים שלו נחו באי סדר על הכרית וראשו כבר לא היה על המיטה בכלל. 'תיפול' חשב טום וחייך. הוא יצא מהחדר ושמע בום.

'הממ..גוסטב שוב נפל מהמיטה' חשב והלך לישון. הוא צנח על המיטה שלו ונרדם מיד.

טום התעורר בבוקר למשמע צעקות. "תחזיר לי את המחליק שלי!!!" הוא שמע את גיאורג צועק.

"נא אה" הוא שמע את גוסטב מתגרה

"אהא" צעק גיאורג

"מה כל הרעש הזה?!" שאג טום שקם מהמיטה והלך לסלון. ברגע שהוא ראה את גיאורג הוא לא היה יכל שלא לצחוק. חצי מהשיער שלו היה גלי והחצי השני היה חלק. המחליק היה בידיים של גוסטב וביל התפתל מצחוק על הספה והסתכל כאילו היה סרט מרדף קומי.

"תבין, יש אנשים שנולדו עם כפית זהב בתחת. אני נולדתי עם מחליק! עכשיו תחזיר לי את זה!" צעק גיאורג

טום לא צחק מזה אבל השאר כן. הם התפוצצו מצחוק. זה פשוט לא עניין או הלהיב אותו.

הוא כבר לא כעס על שאנון. הוא כעס על עצמו, על התגובה שלו. רק בגלל שהיא דחתה אותו. 'ממתי אני מתנהג ככה?' הוא גער בעצמו. הוא ניסה להתקשר אליה אבל היא לא ענתה מסיבה שנראתה לו די ברורה.

'הייתי צריך לדעת...' הוא נתן לעצמו מכה במצח. 'טוב, לא ננדנד לה..אני מקווה שהיא תראה את השיחות לא נענו..'

שאנון המשיכה לרוץ. השעה היתה כבר 8 ומשהו בפעם האחרונה שהיא בדקה. הפלאפון היה ביד אחת והאייפוד היה קשור למותניה עם חגורה ותא מיוחד לאייפוד. התחיל שיר של נירוונה. היא עברה ברחובות העיר, הערפל התפוגג מעט והיו קצת אנשים ברחוב. היא הקשיבה למוסיקה לא שמה לב למה שהולך מסביבה. היא ראתה על הכביש שלוליות גדולות של גשם 'ידעתי ששמעתי משהו לפנות בוקר' לפתע היא הרגישה רטט ביד. היא נבהלה והפלאפון נפל לשלולית

“bloody hell”

היא קראה והורידה מהר את האוזניות. היא התכופפה לשלולית והרימה את הפלאפון. הוא טבע שם עמוק מדי.

'התקשרו אליי..אולי זה היה טום?' היא הרימה את הפלאפון והוציאה את כרטיס הסים. 'פחח כן בטח, אני חייבת לצאת מהסרט הזה כבר..' היא חשבה והלכה הביתה. חושבת מי זה כבר יכל היה להיות.היא חזרה הביתה, כולם עדיין ישנו. היא עשתה מקלחת מזורזת של 5 דקות ויצאה מהר כדי לא לבזבז יותר מדי מים. [למרות שבאנגליה לא חסר חחחח]

"קרלה, אני חייב לדבר איתך.." הוא אמר "לא..זה לא טוב.." הוא מלמל לעצמו אחר כך.

"תקשיבי קרלה, יש לי משהו מאוד מאוד חשוב להגיד לך" הוא אמר מעט יותר בקול. "לא, זה תוקפני מדי..היא תחשוב שמישהו מהמשפחה שלה מת" הוא נגח בראשו במראה.

"אני כל כך פחדן.." חשב אדוארד בתסכול. 'איך אני יכל לגרום לך להבין שאני פאקינג רוצה אותך ואת מרוכזת בג'ייס החרא הזה, שלא שם קצוץ על ילדה כל כך מדהימה שגם אם הוא היה איתה הוא היה בוגד בה במילא על ימין ועל שמאל' הוא חשב. היא היתה חשובה לו. יותר מדי. אבל הם היו ידידים טובים מדי, למרות שרק בגלל זה הוא מכיר אותה מעולה ויודע עליה כמעט הכל. מבחינתה הוא היה כמו אח בישבילה. מבחינתו, זה היה שונה. המצב היה מעט מסובך יותר ממה שזה נראה. הוא החליט לכתוב לה פתק. 'פחדן..' הוא חשב. הוא החל לכתוב כל פעם מוסיף ומוחק, לא סגור על שום דבר.

השעה היתה 9 וחצי בבוקר יום שבת. סטפאן קם באיטיות. החיוך  שהיה מרוח על פניו לא הסכים לרדת. 'בטוח הצלחתי לשכנע אותה, היא מתה על הסקורפיונס. כל מה שצריך לעשות עכשיו זה לחכות. ובכלל מחר, כשאנחנו נטוס היא בכלל תתגעגע אליי'. חשב סטפאן, מרוצה מעצמו מאוד. 'ראיתי איך זה ריגש אותה'

"סטפאן, רד למטה! ארוחת בוקר, ותעיר את ג'ייס, נמאס לי כבר לנסות!" הוא שמע את אחותו הגדולה צ'לסי צועקת לו מלמטה. 'הטמבל שוב לא מתעורר...' גיכח ג'ייס וקם מהמיטה שלו.

הוא התקלח ועטף את החלק התחתון שלו במגבת. הוא דפק על החדר של ג'ייס. לא היתה תשובה. הוא דפק שוב, אבל ג'ייס לא הגיב. 'וואו, הוא ישן חזק..' הוא סובב את הידית והחדר היה נעול. 'הו...הבנתי אותך...הדלת שלך אף פעם לא נעולה אלא אם כן...' סטפאן התרחק באיטיות מהדלת 'אל תדאג, אני אעסיק את אבא ואמא כדי שיהיה לה זמן לצאת' חייך סטפאן. הוא התלבש וירד למטה.

"הו..הגיע הזמן באמת" אמר צ'לסי בעצבנות, נותנת ביס בכותלי חזיר שלה.

”חח צ'לס, אנחנו גרים בגולדרס גרין. כותלי חזיר?" צחק סטפאן

"שהדוסים יקפצו לי. אני עושה מה שבראש שלי ושהם יעשו מה שבראש שלהם" היא פסקה ונתנה עוד כמה ביסים [בלי להעליב את מי שכן שומר בכללי. חח גם אבא שלי שומר שבת]

"מה..איפה ג'ייס? כמה הוא יכל לישון?!" אמרה אימם מניחה כמה פנקייקים על השולחן.

"הוא..אממ..כנראה מתקלח או משהו.." אמר סטפאן מגרד את ראשו.

"חח הדלת שלו נעולה נכון?" לחשה צ'לסי לסטפאן וזה הנהן בחיוך. "יפה לו.." היא לחשה שוב, כדי שהוריה לא ישמעו.