סתם עוד בלוג סיפורים[:

אני מודה, הפרקים יוצאים לי קצרים..אבל אין לי זמןS:

סעמק, מחר מבחן על 100 מושגים במורשת.

טוב, לא נראה לי שזאת בעיה שלכם אז, קבלו פרק 27:

פרק 27

"אד!" התפרצה שאנון לתוך דירת הסטודיו הקטנה. "מה נשמע?!" היא דיברה בקול רם ושמח.

"מה לקחת שאנון?" אמר אדוארד שבדיוק תלה את אחד מציוריו לייבוש.

"גב יפה אמיגו" אמרה והסתכלה על כל פלג גופו העליון שהיה חשוף לגמרי. "אולי תבוא ככה לבית ספר?" אמרה והוא צחק.

"בואי שבי" הוא קירב כורסא קטנה ומוכתמת אליה. "אל תדאגי, הצבע הזה יבש כבר ממזמן" הוא הוסיף כשראה שהיא תלבטה אם לשבת או לא. היא חייכה בנימוס והתיישבה.

 "רוצה לשתות משהו?"

"אלא מה?" היא חייכה

הוא פנה לעבר המטבחון הקנטנטן. הוא הרתיח מים, הוציא חלב, כוסות ותה.

"אז.." הוא החל להגיד תוך כדי שהוא שוטף את הכוסות "מה מביא אותך לטירה הענקית שלי?"

"סתם" היא גיכחה "רק לראות אותך..אתה יודע, היינו פעם ידידים טובים ו.."

"חח אהא, אני זוכר..ואיך הכרתי אותך בדיוק?" הוא קטע אותה וגיכח

"אממ...לא זוכרת אבל זאת לא הנקו.."

"תראי, אני באמת מעריך אותך בתור בן אדם ויאדה יאדה, אבל שאלתי אותך שאלה די ברורה לא?" הוא אמר והניח את הכוסות עם התה על שולחן הקפה הקטן ולידן קנקן חרסינה לבן וקטן עם דוגמא של הנציבים בארמון המלכה.

היא ידעה שהוא בן אדם חשדן שמסתדר בכוחות עצמו בדרך כלל ובוטח אך ורק באנשים שהוא מכיר. וקרלה היתה דוגמא מעולה לכך. הוא הישיר אליה מבט והיא לא היתה יכולה שלא לשקוע בו ורק לאחר כמה שניות להתעשט. לאדוארד היתה את ההשפעה הזאת על אנשים. רק האווירה והריח של הבית היו ממכרים לבדם. היה בו משהו מאוד מיסטי ורחוני שהיה מאוד קשה להתעלם ממנו.

"אממ.." היא התעשטה "אני..." היא החלה להגיד אבל לא יכלה שלא לשים לב לפיסת נייר על שולחן העבודה. זה לא היה נייר רגיל. היא ידעה שעל שולחן העבודה שלו יש בדרך כלל רק עץ או חימר ואם זה נייר אז זה בטח נייר עיתונים שהוא הולך להכין ממנה תמיסה.

"מה זה שם?" היא סטתה לגמרי מנושא השיחה

"זה משהו מאוד חשוב, שאת לא אמורה לראות" הוא אמר מדגיש את ה'לא' בתוקף.

היא הצליחה לראות בקושי כתב מסולסל.

"אד...ממתי אתה כותב מחובר?" היא חייכה לעברו חיוך קורן מאושר

"א..מה?" הוא ניסה להתחמק, אבל היא כבר קלטה אותו. היא קמה במהירות אבל הוא תפס את ידיה מהר מדי. הוא החזיק את שתי זרועותיה חזק.

"לא" הוא אמר לא מזיז אף שריר בפניו. היא רק הסתכלה עליו בתמימות. כמו ארנב שמנסה להערים על טורף כלשהו שרוצה לאכול אותו. לפתע היא החלה לחייך מאוזן לאוזן.

"למה את מחייכת?" הוא אמר לא מבין אבל היא כבר מזמן שקעה בעיניים שלו. הוא הסתכל על עיניה הירוקות ועל האישונים שלה שהולכים וקטנים. היא נראתה כאילו היא על סמים. הוא לא היה יכל להעלות בדעתו למה הרבה בנות היו מתנהגות לידו כך. לפעמים הוא היה חושב או שרק המטורללות רוצות אותו או שהן עושות ממנו צחוק.

אבל הוא הכיר את שאנון טוב מספיק כדי לדעת שהיא לא כזאת.

הוא התרחק ממנה באיטיות ובאותו זמן עזב לה את הידיים.

"ש..שאנון..את בסדר?" הוא היה לחוץ. הוא התרחק ממנה עוד והלך להביא מים למקרה שזה ימשיך.

לפתע היא עשתה תנועה חדה ולקחה את פיסת הנייר.

"אני לא מאמין שהרגע עשית את זה! הפחדת אותי!" הוא הפיל את הכוס ורץ לעברה.

" הוו מה אני רואה פה.." היא החלה לקרוא את פיסת הנייר שלפני שרגעים ספורים לכן אסרו עליה לקרוא.

"מה את חושבת שאת עושה?! לא אמרתי לך לא?!" הוא היה עצבני מתמיד. היא היתה בטוחה שעוד רגע הוא היה

מרביץ לה.

"אתה רוצה שאני אביא לה את זה?" היא לחשה

"א..מה?"

"שאלתי אם אתה רוצה שאני אביא לה את זה...זה פשוט מדהים" היא בהתה בו.

"ממש לא! מה את פסיכית?" הוא הזדעק

"אבל תראה כמה אתה רוצה אותה! לפי השורות האלה אתה רוצה אותה כבר בערך שנה ומשהו! למה לא עשית עם זה כלום עד עכשיו?! היית חוסך לשניכם הרבה מאוד סבל!" היא הרימה את קולה "אתה יודע כמה בנות היו רוצות שמישהו ירגיש אליהן משהו כזה?!" היא לא שמה לב שקולה רועד קצת.

הוא עמד שם קפוא והסתכל עליה

"אתה אחד האנשים הכי יפים שפגשתי בחיים שלי! תראה כמה קסם וכישרון! מי לא היתה רוצה אחד כמוך?! תפסיק עם כל הפוזה הזאת של המיסתוריות והאדישות, לך אליה כבר!" דמעה קטנה ונוצצת החלה לרדת במורד לחיה. "כמה אהבה בבן אדם אחד..." עוד דמעה ירדה. "אבל..אה נכון שכחתי..למה שתלך אליה, אתה מופנם ומיסתורי..." עוד דמעות החלו לרדת ולחייה האדימו. "אתה יודע מה, עזוב את זה, אני באמת צריכה ללכת" היא מחתה את דמעותיה. הוא ליווה אותה לדלת ופתח אותה.

"שאנון, אני אמ..מצטער.." הוא לחש

"זה בסדר. אני מצטערת על כל הטרחה" היא אמרה בלחיים סמוקות.

"שום טרחה, דרך אגב, את מוזמנת תמיד. לא הרבה אנשים באים אליי סתם ככה" הוא גירד בראשו.

"אל תדאג" היא פנתה ללכת. "אה כן, לפני שאני אשכח.." היא הסתובבה מהר לפני שהוא יסגור את הדלת.

"יש לך סיכוי איתה" הוא לחשה והלכה.